פה מלא ברוקה

מבשלת "אסטראה-דאם" הזמינה את חוטינר וקיפניס לארוחה של 14 מנות במסעדה שנחשבת לטובה בעולם. למרות הארוחה המרגשת, איכשהו הסיפור הזה מכיל שוב יותר אלכוהול מכל דבר אחר

בדרך כלל הטיולים של מר חוטינר ושלי בחו"ל מתחילים עוד בג'יימס ריצ'ארדסון. נתחיל מזה שחלק מהצוות כבר מכיר אותנו היטב מכל מני מפגשים קודמים והדרכות, כך שמספיק שאחד מהם יהיה במשמרת בכדי לקבל שירות וי.איי.פי, כולל הלאונג' הקטן של מקאלן וקצת טעימות מהבקבוקים שמוחזקים פתוחים לצורך קידום מכירות.

"כן, יש לנו מקום. עוד שנה בערך" הפעם היינו רגועים יחסית, גם קצת עמוסי קניות: אפילו את הבירה הקבועה שלנו בפאב השומם-מדי שמול חנות הצעצועים, לא הספקנו להוריד לפני העלייה למטוס. מה שכן, בתושייה של הרגע-האחרון, ניצלנו את הסניף הקטן של הדיוטי-פרי ליד הגייט כדי להצטייד לטיסה בעשרה בקבוקונים של קמפארי שהחזיקו אותנו במשך השעתיים הראשונות של הדרך לברצלונה. את ההמשך שרדנו בזכות הבלנד האדום הפשוט של "ברקן" שהדיילת הואילה להגיש לנו למרות שזה לא ממש חלק מתפריט ארוחת הבוקר. הנה גילוי נאות: שנינו אנשים של מדריד הרבה יותר מאשר ברצלונה, במיוחד בכל מה שקשור לאוכל, ובכל זאת, עשר דקות אחרי הצ'ק-אין במלון, היינו כבר בטאפאס-בר "בוקריה" שבתוך השוק.

המון חמון

את הדוכן הזה גיליתי לפני כעשור, כשהגעתי לשוק לקראת הסגירה. מסביב טרקו באסטיונרים מקומיים את תריסי הבאסטות שלהם ואז נעמדו מסביב לטפאס-בר לנשנוש אחרון ודרינק קטן. בו במקום החלטתי שאם האיש שמאחורי הבר, בחור גדול בעל פנים מצולקות, מקבל כזה אמון מהשכנים שלו, הרי שהוא ראוי גם לאמוני – ומאז אני קבוע אצלו. הפעם הסתפקנו בכמה כריכונים עם מנצ'גו ועוד כמה עם חמון, עם צלחת פדרונס, הפלפלים הירוקים המטוגנים כדי לשאוב פנימה את שלוש הבירות הראשונות. בעוד אני מרגיל את הכבד שלי לטוויסט הספרדי בעלילה, קפץ מר חוטינר לדוכני החמון מסביב כדי לבדוק את ההיצע לקראת סיבוב רכש מאסיבי שערכנו מאוחר יותר בשוק. אחרי המון חמון, התיישבנו בקצה השני של השוק, אצל דוכן שמתמחה בפירות-ים. ליד שתי בירות נוספות ירדנו על פולפו (תמנון) שהיה כמעט נא – ועדיין כה טעים.

"לעזאזל! שוב חוטינר? בקצב הזה לא יישארו חזירים בספרד" על ארוחת הערב לא ארחיב, נאמר רק שמארחינו האדיבים כנראה שילמו ביוקר על אוכל שהיה פחות מהנה מכל מה שהיינו יכולים לקבל בטאפאס-בר ממוצע. עם כל הכבוד לאנטרקוט ולפירה למשל, לא באנו עד לבירת קטלוניה כדי לאכול "נובל-קוויזין".

יש לנו גטו נהדר!

מה שכן, הקינוחים הביאו איתם טוויסט מעניין בעלילה כשהחלטנו לגוון את הבירות והיין ששתינו במרץ עם קצת וויסקי, מה שגרם לכל האנגלים המנומסים מסביב לחשוב מחוץ לקופסה ולעשות כמונו. בערך ארבעה וויסקים מאוחר יותר, הגענו למשקה אחרון בבר של המלון, קצת ג'ין עם טוניק לפני השינה, כי למחרת מצפה לנו יום גדול בג'ירונה ששיאו הוא הארוחה במסעדת שלושה כוכבי מישלן: "לה סלר דה קאן רוקה" או כפי שתיקרא להלן: רוקה. כדי שלא תחשבו שרק אלכוהול מעניין אותנו, זה המקום לגלות שהשכמנו-קום כדי ללכת בקור המקפיא מרחק לא קצר לסניף המקומי של "הולמ'ס-פלייס" לטובת אימון מפרך של למעלה משעה. מי שמרים גבה לנוכח הפסקה האחרונה, צריך לדעת שמר חוטינר ואנוכי מקפידים מאוד לספק לכבד שלנו את התנאים האידיאלים לעבודה הקשה שהטלנו עליו, כך שאנו מנסים שלפחות שאר המערכות תתוחזקנה בצורה הולמת.

"אתם מוכרחים לראות את הגטו שלנו!" שעתיים אחר כך ירדנו מהאוטובוס בג'ירונה היפה. בעוד שאר חברי הקבוצה (אנגלים, ניו-זילנדים, קנדיים ושבדים) נלקחו לסיור ברובע הלטיני של העיר, הופרדנו אנו לסיור פרטי ברובע היהודי העתיק, בעזרת המשפט הכי משכנע ששמעתי ממדריכת-טיולים מימיי: "אתם מוכרחים לראות את הגטו שלנו!". אז ראינו, והאמת – אפילו התרגשנו קצת. פעם אחת מההתלהבות המקומית להחיות ולשמר את התרבות היהודית בעיר שנכון להיום אין בה קהילה יהודית מקומית, ופעם שנייה לקרוא כתובות בנות כ-800 שנים, כתובות בעברית ברורה ומובנת, גם אם באופן טבעי מעט מיושנת. וכאשר מצאנו את עצמנו מול כתובת, חקוקה באבן, שנפתחת בציטוט מהמקורות: "בית יעקב לכו ונלכה", קשה שלא להרגיש לרגע הכי יהודי וציוני בעולם, למרות כל החמון והתמנונים שבלסנו מאז אתמול.

שולחן ל-2015

אחרי אלפיים שנים של רדיפות, המשכנו ל"רוקה" ולחדוותנו גילינו שהמארחים שלנו מ "אסטראה-דאם" (עוד על הבירה שהיא גאוות קטלוניה תוכלו לקרוא כאן) לא התרשמו יתר על המידה ממרתף היין בן 6,000 הלייבלים (תכף נגיע גם אליו) והחליטו להשקות אותנו בנוזל הנעלה מכל: בירת לאגר פשוטה וצוננת שחיכתה לנו בתוך שמפניירות מלאות בקרח. כמה כוסות בירה אחר כך, יצאנו לסיור קטן במסעדה. הנה כמה מספרים על "רוקה" שיעזרו לספר את הסיפור טוב יותר מהתיאורים שלי שהולכים והופכים שתויים מרגע לרגע: המסעדה מנוהלת בידי שלושת האחים לבית רוקה. אחד מהם הוא השף הראשי של המסעדה, השני הוא הקונדיטור שלה והשלישי הוא מנהל מרתף היין המטורף (המרתף, את האיש לא הכרתי ברזולוציות כאלה). המסעדה אינה רק בעלת שלושה כוכבי מישלן, אלא שב-2013 נבחרה על ידי כמה פורומים קולינריים נחשבים למסעדה הטובה בעולם.

3,000 בקשות שולחן ביום בכל יום נאלץ צוות המסעדה להדוף 3,000 בקשות לשולחנות, רובן מתיירים שחשבו שהעובדה שבעוד חודש יהיו בברצלונה הסמוכה, תספיק להם כדי לזכות בשולחן. ובכן, לטובת מדליקי המחשבים ומחייגי המספרים: זמן ההמתנה לשולחן ב"רוקה" הוא כ-11 חודשים, למקרה שאתם רוצים להפתיע את בני הזוג שלכם ליום-ההולדת הבא שלהם. את המחירים לא בדקנו, אבל בוא נאמר שלא נגזים אם נניח הוצאה של כ-400-500 אירו לסועד, לא כולל יין – וכשביינות עסקינן, לא היה טוב ממראה עיניים עת סיירנו במרתף היינות המרהיב, דווקא בגלל פשטותו המלבבת. המשכנו למטבח: 37 שפים עובדים במטבח של "רוקה", מהם 22 שפים בכירים ועוד 15 מתלמדים. הוסיפו למספר הזה עוד עשרות אנשי צוות בתפקידי מלצרות, מנהלה ועוד – ותקבלו כמאה עובדים קבועים בעסק שהוא, ובכן, אחרי הכל – מסעדה עם כ-30 שולחנות. את מה שקרה מאוחר יותר, לא אפרט לפרטיו – ולא רק מפני שארוחה בת 14 מנות ש 11 מהן מלוות בסוגים שונים של יין (שלוש מהמנות לוו ב "אסטראה-דאם") היא משהו שחלקים מיופייה מבליחים כהבזקי-זיכרון מתוך עננת היין והבירה (אוקי, והשרי והברנדי ששתינו בסוף, בסדר?). בכנות, מעולם לא הבנתי מדוע מכנים חוויה מוצלחת בתואר המטעה "בלתי נשכחת", כשאני יכול פשוט לומר שהארוחה ב"רוקה" הייתה כה נפלאה, עד שרובה כבר נשכח ממני!

"כל כך טעים עד ששכחנו מה זה" מה אומר בפה מלא? למרות שמראש סיכמנו שארוחות בנות ארבע שעות הן עניין די מעצבן, הרי שחלק גדול מהמנות היו פשוט מרגשות. באמת. אפילו הזיתים שהוגשו כפתיח, מלמדים על גודל ההשקעה: הם היו ממולאים באנשובי ומקורמלים מבחוץ, ונתלו על אנקולים זעירים בין ענפיו של עץ זית ננסי, כך שהסועדים כאילו מוסקים אותם בעצמם. המגע הראשון עם הלשון הוא מתוק והמרקם הוא קראנצ'י. מתחת לקרמל, מגיע המפגש עם המרירות הטבעית של הזית ובפנים "מתפוצץ" לו האנשובי המלוח. עכשיו אתם מבינים למה אני לא יכול לספר לכם כאן על 14 מנות? כי הזית הזה אפילו לא הוגדר כ"מנה" במניין המנות... ואני לא יודע כמה זמן יש לכם, אני עוד צריך להספיק לשתות משהו היום.

תאכל את הלב, רידל

חזרנו לברצלונה עייפים ובעיקר מוטרדים מהעובדה שנותרו לנו שעות מעטות בלבד לשתות משהו. אז יצאנו לסיבוב קצר שהתמקד, כמה מפתיע, בחמון ובבירה עם עוד כמה טפאסים קטנים בצד, ובעוד קצת ג'ין עם טוניק בבר-מסעדה די מגניב שמצאנו ברובע הלטיני. למחרת בבוקר לא הייתה לנו ברירה אלא לומר שלום לבירת המחוז שמבקש עצמאות מספרד. לצערנו הרב גילינו שכמקובל בלא מעט שדות תעופה באירופה, נאלצים נוסעי אל-על לעלות למטוס דרך אזור מבודד יחסית בטרמינל, מה שגרם לנו להשקיף בעצב על חנויות הדיוטי-פרי הנוצצות בקומה שמתחתינו, בעוד אנו נאלצים להסתפק בכמה קיוסקים ובחנות מעט מאכזבת. מה שכן, הסיבוב האחרון של חוטינר בחנות התגלה כמוצלח למדי, עת חזר עם בקבוקים שטוחים בני 200 מ"ל כל אחד: גורדון, ג'וני רד והומאז' לוויסקי של ימי נעורינו: ג'יי אנד בי.

את כל הכבודה הזאת חיסלנו לא הרבה אחרי ההמראה בעזרת קצת קרח וספרייט, רק כדי למצוא את עצמנו שוב מחשבים את קיצנו לאחור בעזרת הבלנד הברקני האדום, בטמפרטורת החדר, מתוך כוסות נייר... (תאכל את הלב גיאורגי רידל!).

הספיק להתחלה בלבד כך שבנו לנו אט ארצה ולשמחתי קיבל את פני בנתב"ג, עוד לפני המזוודות, בקבוק הג'וני-בלו שהשארתי בשירות "פטור ושמור" (אחד העיוותים הכי מטורללים בתפישת הדיוטי-פרי בישראל, משהו שבכל מקום בעולם מרבים לשאול אותי אודותיו, כשהם לא מבינים איך מוצר שהוא דיוטי-פרי, יכול להיאסף עם הנחיתה). כי כזה אני – תמיד משאיר בקבוק בתוך מזוודת הקרטון המוכרת של ג'יימס ריצ'ארדסון, כדי שיהיה בישראל לפחות בקבוק וויסקי אחד ששמח לראות אותי נוחת בריא ושלם, אם כי קצת כבד. תרתי משמע.