שונאים סיפור אהבה: ארבעה לבנים וגעגוע...

חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב…

זיו לנצ'נר חוזר אחורה בזמן אל הקוקטייל המיתולוגי ההוא שגרם לו לאהוב עד היום לבנים. משקאות לבנים, כן...

אין קלאסי ממנו. הקשר ההדוק, האמיץ, השזור בנימים דקים, בין אהבה רומנטית וחושנית לבין משקאות משכרים. להביט בעיניים ולהשיק כוסות, לחוש בהלמות הלב ולשאוף את הארומה, לאחוז ידיים ולגלגל טעמים על הלשון. בדיוק כמו בסיפור המיתולוגי ההוא על הברון רוטשילד, שהעריך מכל את היין הזול אותו שתה בנעוריו, במחיצת אהובתו. נודניק שכמותו...

היום, כל המיקסולוגיה עוברת לידי, ולמעשה, זה אני שעובר לידה, כמו ליד דוכן מיצים. אבל אז, הו אז, חשתי מתוחכם... (צילומים: יח"צ)

היום כל המיקסולוגיה עוברת לידי ממש כמו שעוברים ליד דוכן מיצים. אבל אז חשתי מה זה מתוחכם... (צילומים: יח"צ) עזבו אתכם, נו. באתר כזה, סביב שולחן כזה, כשאהבתם הבוערת של הכותבים והקוראים נתונה בראש ובראשונה לעצמם, ומיד אחר-כך, למשקה שלהם (בהזדמנות אחרת נדבר על המאהבת הגדולה, האכילה), טבעי יותר לכתוב על רגשותינו העזים לאלכוהול. ואם נהיה אישיים וממוקדים יותר לרגל ט"ו באב - לכתוב על המשקה שהצית בלבנו את האהבה הגדולה למשקאות. על הכוס שהפילה אותנו בשבי המענג, המסעיר והמתעתע של הלגימה המתמשכת.

מי לא זוכר את הרומן הראשון שלו. אצלי הוא לבלב בין התיכון לצבא, ופרח חיש מהר בתנאי הגידול המושלמים של שירות בכלא 4. באפטרים המשוועים להסיט את תשומת-הלב ולטשטש אותה בו זמנית, טעמתי משקאות פה ושם, עד שחבר (זקן ברוחו, יש להודות) הכיר לי יצירה מורכבת מסוג קוקטייל, ושמה לונג איילנד אייס טי. היום, כל המיקסולוגיה עוברת לידי, ולמעשה, זה אני שעובר לידה, כמו ליד דוכן מיצים. אבל אז, הו אז, הייתי מוקסם. חשתי מתוחכם, התפעלתי ממעשה המרכבה, ומעצמי, שדופק ארבעה לבנים - ועוד במינון טקילה כפול, פיתוח שלי - במשקה אחד. זה היה חזק ותומך, מתוק ומשכר, כן ומשקר. וזה בא לי טוב, בזמנים שעוד בקושי הבנתי מה בא לי בכלל. אנחנו מדברים על שנות השמונים. על מרתף בשם "בוז אנד בלוז" בדיזנגוף ועל מועדון הבקתה בגני-התערוכה ועל בירה בכוסות של ליטר ועל ערב שירים גסים של דני בן-ישראל. כל זה נתון בתוך מעטפת מתח, מאבקים, נעורים, יצרים, שחרור וגילויים. האלכוהול היה גילוי כזה, מפעים. כמה מרתק היה לצאת למסע, לרדת לעומקו, לעושרו, לרבדיו וגם לקשת התחושות - המוצלחות והמוצלחות פחות - שהוא יודע לייצר, או לחדד. איזה כיף היה לפתח סיפור אהבה אליו, תוך ריקוד מתמיד של הימנעות מהתמסרות, מהיסחפות, ממש תוך כדי התמסרות והיסחפות. כי זו הרי האמנות. אני לא מחוגגי ט"ו באב. בכלל, מועדים טקסיים נראים לי מלאכותיים ומאולצים, ודאי כשהם שבטיים או קהילתיים. אבל אולי ביום האהבה העברי מגיע לה, לאהבה הישנה ההיא, שאזמין אותה ליציאה. נלך רק שנינו, לונג איילנד ואני, ועל אף שלפניכם סטרייט גמור - בנטיותיו ובלגימותיו - אעשה לו גוד טיים. אתן לו תחושה שהוא עדיין אטרקטיבי. מתוק, מקשיש, נעים, לא מזיק. רגע, לעזאזל, על מי משנינו אני מדבר?