רק עכשיו הצליח אבירם כץ להפנים שבגילו רצוי לשקוד על פעילות גופנית משמעותית יותר מלפתח את שרירי מפרק היד. רוץ אבירם, רוץ...
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
רק עכשיו הצליח אבירם כץ להפנים שבגילו רצוי לשקוד על פעילות גופנית משמעותית יותר מלפתח את שרירי מפרק היד. רוץ אבירם, רוץ...
לקראת גיל 30 המתקרב מתחילה להתגנב לראשי המחשבה שאולי באמת אין ברירה, ועוד מעט אצטרך להתחיל לעשות קצת ספורט, או איזושהי פעילות גופנית כלשהי, משמעותית יותר מלפתח את שרירי מפרק היד שמורגלים בהנפת בקבוקי בירה. את תעודת הבגרות שלי קיבלתי רק בגיל 20, לאחר שלא הייתי זכאי לה עקב היעדרות מוחלטת והחלטית מכל שיעור חינוך גופני לכל אורך שנות התיכון.
ניפגש שוב בגיל 40 (צילום: יח"צ) ניפגש שוב בגיל 40 (צילום: יח"צ)
בקיצור, פדלאה. פדלאה גאה. מי שסובלת מכך יותר מכולם היא מיראבל, כלבתי האהובה, כלבה שמוציאה אנרגיה בשבוע כמו שאני מוציא בעשור, ובמקום למצוא בית עם בעלים שייקחו אותה לריצות על חוף הים והליכות ארוכות בבוקר או בערב, היא נפלה דווקא עלינו.
טיול ארוך מבחינתי אומר שהולכים ל"סופר יודה" במקום "טיב טעם", מרחק של בערך 20 שניות נוספות לכל כיוון. אף פעם לא הבטחתי לה גן של שושנים, אבל בכל זאת, כשלפעמים המצפון מציק (או סתם אני מבין שאם לא ניקח את מיראבל להוציא קצת אנרגיה בפארק היא תפרוק אותה על הנעליים שלי ושל אור), אני לוקח אותה לפארק הקרוב, שם אפשר לשחרר אותה בנחת שתרוץ ותרדוף ותקפוץ ותשחק עם עצמה ועם כלבים נוספים.
כשמסתדר, הכי כיף ללכת לפארק עם חברה טובה, שגרה קרוב, והכלב שלה ומיראבל מסתדרים נהדר. כך אפשר להעביר שעה בנחת, להיפגש ולדבר עם חברה טובה (מסתבר שגם זה הופך להיות מסובך יותר בגיל 30, להצליח לפגוש את החברים שלך) בזמן שהכלבים עסוקים בשלהם. מן הסתם, אני שולף משהו מהמקרר שנשתה קצת בכל פגישה כזו.
בפעמים האחרונות יצא לי לשלוף את היינות של לה דופן (Les Dauphins). הבאתי את היין הלבן, בדרך עוצרים בפיצוציה לקנות סודה וכוסות חד-פעמיות. מתחילים לשתות את היין כמו שהוא, ואם הוא מתחמם מדי, עוברים לגרסת השפריץ. לה דופן הוא יקב מעמק הרון, שכמו שכבר הספקתם להבין, אם קראתם איזה מדור או שניים, מדובר בסגנון היינות האהוב עלי לשתייה יומיומית.
לה דופן הוא קואופרטיב גדול למדי המורכב ממספר רב של כורמים וצוות ייננים ופועל בעמק הרון משנת 1965. היין נהדר, עסיסי ומתובל, אבל... עזבו את היין רגע - תראו את התוויות! אני מת על העיצוב שלהם, עם תוויות שמזכירות עטיפה של תקליט רוק. רוקנ'רון.
הקוט-דו-רון הלבן של היקב מורכב מגרנאש לבן, ויונייה ומעט מרסאן. ארומטי, פירותי, טיפונת שמנמן, פרחוני. טעים מאוד. אפילו בכוסות פלסטיק. בטיול הבא הבאתי את הרוזה של היקב, לדעתי אפילו בלי ממש לתכנן את זה. ככה יצא. הרוזה מורכב בעיקר מגרנאש, לצד קצת סירה וסינסאו. יופי של רוזה, עם חמיצות טובה ומרעננת, ופירותיות שופעת. רק מה, כאן כבר כדאי להקפיד שהיין יהיה קר כמו שצריך.
לטיול עם הכלבים ולגימה מכוסות פלסטיק זה לא אידיאלי, רוזה כשהוא מתחמם מדי יכול להיות די מבאס. אבל כשהוא מוגש כמו שצריך, מדובר ברוזה סקסי, עם נוכחות (לא רוזה שאפשר לשתות על תקן מים). הגרסה האדומה של הקוט-דו-רון של לה דופן גם היא מבוססת ברובה על גרנאש, עם סירה ומעט מורבדר.
כמובן שגם כאן, כמו בשאר היינות, אין שימוש בחביות, ומקבלים יין פירותי, עשיר ועסיסי, ומאוד מתובל. אולי אפילו יותר מתובל ומפולפל מאשר פירותי. תענוג גדול, במיוחד עכשיו, כשפה ושם מפציעים להם ימים שאפשר לקרוא להם סתיו. ככה אני אוהב את היינות שלי ביומיום: תווית מגניבה שלאו דווקא מנסה לדבר בשפת המושגים הרגילה והמתפלצנת של עולם היין הקלאסי, ובפנים יין ים-תיכוני עסיסי ומפולפל, בלי שימוש בעץ שיכביד לי על הנשמה.
וכך, בזמן שאנחנו מחסלים את בקבוק היין בפארק הכלבים רצים, מיראבל חוזרת הביתה תשושה בלי כוח ללעוס לי איזה נעל, ואני הרווחתי זמן איכות משובח עם חברה טובה, שיחה נינוחה עם אחלה בריזה מהים. שלא לדבר על זה שלקחת בקבוק ב-60 שקל (לפני הנחות) גם יוצא חסכוני מאוד, במקום לקבוע להיפגש בבר, כרגיל, ולצאת עם חשבון כפול במקרה הטוב.
אז גיל 30 מתקרב, ואולי באמת לא תהיה ברירה ואהיה חייב להתחיל לעשות ספורט ומיראבל תזכה לריצות ארוכות, אבל בינתיים נמשיך ככה. היא תרוץ, אני אשתה ואצית סיגריה לעת שקיעה. ניפגש שוב בגיל 40, מבטיח לשקול שוב את העניין הזה עם הספורט.
Les Dauphins, Cotes du Rhone Blanc/Rose/Rouge.
מחיר: 55-66 שקל, וכמעט תמיד במבצעים של 2 ב-100.
