לאבירם כץ נמאס מעודף הכשרויות, ההחמרות, הרבנים והבד"צים שנטפלים לנו ליין, אז הוא הרכיב רשימה של יינות ישראלים שיד משגיח לא נגעה בהם
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
לאבירם כץ נמאס מעודף הכשרויות, ההחמרות, הרבנים והבד"צים שנטפלים לנו ליין, אז הוא הרכיב רשימה של יינות ישראלים שיד משגיח לא נגעה בהם
"ושלא נדע עוד כתבות לחג" היא ברכה פופולרית למדי בין כתבי היין בתקופה שלפני ראש השנה ופסח. כתבת ה"המלצות לחג" היא הסיוט שלנו, לא נעים להודות. כתבה שמשעמם לכתוב ומשעמם לקרוא, אבל אין ברירה וכל פעם חייבים לעשות את זה מחדש. השנה חלקנו קיבלו עצבים במיוחד מקרנבל היח"צ האגרסיבי לפני החג וממבול היינות שהגיעו אלינו לטעימה - עם רוב מכעיס ליינות אדומים, כבדים, ויקרים. החלטנו בסנהדרינק לנסות לתת אלטרנטיבה וזווית אחרת לקראת החג. בוזנח כבר כתב נהדר על איך להרכיב סל יינות מקסים במחירים שפויים, ואני אבקש להמליץ על יינות ישראלים - אני מוכן לשתף פעולה עם רוח החג- אבל לא כשרים.
לא ניכנס כאן יותר מדי לענייני הכשרות שמביאים את הסעיף, אלא ממש בקצרה (ואי"ה בקרוב עוד נרחיב בעניין): אחת הסיבות שאנחנו משלמים הרבה על יין בארץ, זו הכשרות. הרציונל מאחורי החוקים וההחמרות יכולים להוציא יינן שפוי מדעתו. מילא אם היה מדובר בכשרות אחת – אבל תהפכו בקבוקי יין שנמכרים בסופר ותגלו שלא פעם הם מתהדרים בשלוש-ארבע חותמות כשרות שונות. למה זה? כי הקהילה הזו לא מדברת עם הרב הזה, וההם לא חושבים שההוא מספיק מאמין, ואלו רוצים רק את החותמת של הזה. בקיצור: יהודים וכסף. כבר שמעתי על מקרים בהם נדרשו שני רבנים שונים לפקח על אותה פעולה בדיוק בכרם או ביקב, רק בגלל שהם לא מסתדרים אחד עם השני ולא סומכים אחד על השני. שני אנשים, שניהם מקבלים כסף, ושניהם עושים בדיוק את אותו (כלום) דבר. מי משלם על זה בסוף? ניחשתם נכון.
בלי שום השגחה והחמרה בלי שום השגחה והחמרה
המלכוד עם הכשרות הוא שכל יקב גדול חייב, מכורח המציאות, להיות כשר (כדי להימכר ברשתות השיווק, לייצא ליהודים באמריקה וכו'), והלא רק יקבים גדולים יכולים להפיק יינות זולים. ליקב בוטיק קטן אין באמת יכולת לייצר יין שיימכר על המדף ב-20 שקלים. היקבים הגדולים כמעט ולא מסוגלים לזה בגלל עלויות הכשרות (כמובן לצד שלל עלויות גבוהות במיוחד בארץ). ועוד לא בכלל דיברתי על החותמת המרגיזה של "לא כשר" שחייב לשאת כל בקבוק שלא שילם את דמי הפרוטקשן לרבנות.
אבל עכשיו חגים, אז בואו לא נתעצבן ונסתכל על חצי הכוס המלאה והלא כשרה. הנה כמה יינות לא כשרים שטעמתי לאחרונה ואהבתי. ממש בלי להתכוון, בדיעבד יצאה רשימה של יינות מלאי אופי וסיפור, רחוקים למדי מהמיינסטרים. אולי לא יינות ליום-יום וגם לא כאלו שיפגעו לטעם של כולם, אבל היי, קצת חזון ומקוריות עוד לא הרגו אף אחד.
לבנים מגניבים שלא תמצאו על המדף בסופרעבייה, לבן 2013. יוסי יודפת מ"עבייה" שביחיעם עושה יינות מלאי אופי, רחוקים משלמות טכנית אבל עם המון נשמה. כאן יש לנו עניין עם ויונייה, אבל בלי כל מה שמעיק בויונייה, זן שאני לא מרבה להתחבר אליו. אלכוהול נמוך, מינרליות יפה (אני הרחתי שומשום) ופאנקיות מגניבה. 85 שקלים.
להט לבן 2012. איתי להט מרבה לייעץ ליקבים, אבל בשלב מסוים כבר דיגדג לו מדי, אז הוא הוציא את "להט", תווית פרטית שלו, מאות בקבוקים בודדים. רוסאן עם ויונייה, יין עם לא מעט גוף ונפח, אבל הכל ארוז יפה בחליפה של אנלגנטיות ואיפוק. אוטוטו מגיע לשוק בציר 2013 שהוא יוצא מן הכלל בעיני, עם נפח פרי, פרחים, עץ שנוכח אך לא שתלטן והרבה עניין ומורכבות. פרא אציל. 130 שקלים.
כרם שבו, שנין בלאן 2011. קשה לבחור יין אחד ספציפי של כרם שבו, אני באמת אוהב כל מה שגבי סדן עושה, אבל תמיד לשנין יש לי פינה חמה בלב. יין מופרע, במובן הטוב של המילה, עם ריחות פיטנגו ואבק שריפה, ומרקם שממלא את חלל הפה. אחד היינות הכי לא חנפנים שאני מכיר, ואני מת על זה. אין שום סיכוי שיינן שהוא לא ג'ינג'י היה מייצר יין כזה. אגב השבוע גם טעמתי שוב את בציר 2009, בציר הבכורה, שהוא בפירוש אחד היינות ההזויים והמופרעים שאי פעם יוצרו בארץ, ואני מת עליו. הוא לא, אבל ממש לא יקלע לטעם של כל אחד, אבל אם מזדמן לכם, בציר 2009 מציע חווית יין קיצונית טוטאלית שכדאי לנסות. 105 שקלים
אמפורה, רייטון סוביניון בלאן 2013. טוב, בניגוד לשאר היינות ברשימה, היין הזה מאוד 'מיינסטרימי', כזה שיהיה טעים לכולם, בלי התחכמויות. גם זה מותר לפעמים. סוביניון שופע פרי, אבל עם חמיצות טובה והמון רעננות. ככה, מבחינתי, צריך להיראות סוביניון ישראלי, עם המרירות הנעימה בסיומת. יין משמח מאוד. 95 שקלים
שאטו גולן, סוביניון בלאן 2013. בניגוד לזה שמעליו, גם מדובר על סוביניון בלאן עשיר הרבה יותר, הרבה פחות סוביניון 'קלאסי' אם תרצו. ממש לא מזיז לי. נגיעה של עץ מוסיפה עניין, החמיצות נהדרת, הפרי יושב בול במקום ולא גולש לבשלות מעיקה, ובקיצור זה יין שכזה שלא היה אכפת לי לשתות ממנו כל יום. פה ושם עוד מסתובבים בקבוקים מבציר 2011. אם אתם פותחים אחד כזה, תרימו טלפון. 130 שקלים.
אדומים קטנים גדוליםבר-מאור, סירה רנדזינה 2012. הכמות מהיין הזה מגוכחת לחלוטין, 175 בקבוקים (שנה הבאה הכמות כבר תהיה רצינית יותר, וגם היין מוצלח יותר), אבל לא נראה לי שאחרי כל פוסט שלי יש נהירה של אלפי אנשים לחנויות היין עם תצלומי מסך, אז אני מניח שיהיה בסדר. רנדזינה הוא סוג הקרקע, בכרם של רמי באזור בנימינה. הפרי חם ובשל, באף יש מליחות נעימה, בזכות אותה רנדזינה לפי בר מאור. יין מרוכז, בשרני, עם אופי וגסות נעימה. 145 שקלים.
לוינסון, גראז' דה פאפא אדום 2011. כשפילוסופיה יננית אירופאית פוגשת אקלים ים תיכוני, זו התוצאה. סירה, פטיט סירה וקריניאן שמתחברים לכדי יין נעים לשתייה, חמיצות טובה, פרי עסיסי שעטוף בתבלינים ים-תיכוניים ועץ משולב היטב. 139 שקלים.
ויתקין, פטיט סירה 2010. מגיע מאחד מכרמי הפטיט סירה הותיקים בארץ, אולי אפילו הזקן ביותר. מרוכז ודחוס, היין הזה הוא חתיכת בהמת משא, אבל עם איזה יופי של עידון וסטייל. רק תסדרו לנו לילה אחד של סתיו. 125 שקלים.
אורטל, תל-שיפון 2010. יקב אורטל, לתחושתי, עדיין נמצא מתחת לרדאר של רוב חובבי היין. היינות שהורגלנו אליהם מ(צפון) רמת הגולן הם פצצות הפרי של יקב רמת הגולן הגדול שאחראי על פיתוח האזור. יקב אורטל מספר סיפור שונה, של יינות הרבה יותר 'קטנים' וצנועים, ומעניין מאוד לראות איך מאותם ענבים שגדלו באותו הכרם (קיבוץ אורטל הוא אחד מהבעלים של יקב רמה"ג) יוצאים בסופו של דבר שני יינות כה שונים. אין פה עניין של טוב יותר או פחות, פשוט הבדל סגנוני ועניין של טעם. תל-שיפון הוא יין 'הכניסה' של היקב, ממסך של קברנה סוביניון, מרלו וסירה, רך ונעים, מאוד על הצד של הפרי, אבל פרי טרי ורענן. יין צנוע ומקסים. 85 שקלים.
מרגלית, קברנה פרנק 2011. בתוך בליל היינות החדשים שמשוחררים לשוק לקראת החג קל לשכוח יקב כמו מרגלית, שלא מתרגש מחגים ומועדים, וממשיך- כבר 25 שנה- בשלו, עם כמויות יצור קטנות, מחירים גבוהים ואיכות שאין עליה עוררין. עקרונית, 2011 הוא לא הבציר הנוכחי של היין הזה, אבל בכמה חנויות יין ומסעדות שביקרתי לאחרונה ראיתי עדיין את הבציר הזה, אז אני מרגיש בנוח להמליץ עליו. ה'ירוק' שאוהבים לדבר עליו בהקשר של קברנה פרנק הוא רק ניואנס, אחד מני רבים, ביין הזה ולא משתלט על העיקר. ויש רעננות, ומורכבות, ומבנה טוב שמבטיח שהיין הזה יתפקד מצוין גם בחגים של עשר השנים הבאות. 220 שקלים.
