איפה מוצאים את הגינס הכי טובה בארץ, מה זה בדיוק "פאב תל-אביבי שכונתי" ולמה "פעם" זה הכי עכשיו שיש
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
איפה מוצאים את הגינס הכי טובה בארץ, מה זה בדיוק "פאב תל-אביבי שכונתי" ולמה "פעם" זה הכי עכשיו שיש
לא מזמן נחת בתיבת המייל שלי קומוניקט המספר על בר חדש בפרברים בסגנון "פאב תל-אביבי שכונתי". מה זה אומר "פאב תל-אביבי שכונתי"? קונספט חדש, רחמנא ליצלן? הרי במהותו, פאב שכונתי אמור להיות פאב בלי שום קונספט. ברז בירה, כמה בקבוקים על המדף, מרחק הליכה קצר מהבית וברמן שמכיר אותך ומגיש לך את הדרינק עוד לפני שביקשת. אבל אצלנו, במדינת הצורה והקונספט, אין שום בעיה לפתוח פאב תל-אביבי שכונתי גם בפתח-תקווה, כי מי ירצה לשבת בסתם פאב בפתח-תקווה?
זה לא שהמצב בתל-אביב טוב בהרבה. כבר לא נפתחים בעיר פאבים. יש רק מקומות עם קונספט. בר-מסעדה, בר-קפה, רסטו-בר, לאונג'-בר, דאנס- בר, חומוס-בר. הכל, חוץ מסתם מקום מזמין ונחמד שאפשר לשבת בו עם חבר ולשתות בירה בנחת. בתוך כל זה, כמה נעים לחזור ולשבת במקומות הוותיקים, הפשוטים והטובים. כמו הפאב של עמירם.
הגינס הכי טובה בארץ. הברז של עמירם הגינס הכי טובה בארץ. הברז של עמירם
בקצה אוסישקין, מרחק פסיעה ממתחם הנמל עמוס הערסים והמקומות ה'נכונים', שוכן הפאב של עמירם, כנראה הפאב התל-אביבי שהיה הכי שכונתי שיש, לפני שעוד הומצא מושג כזה. המקום נפתח לפני שההורים שלי בכלל הכירו, מה שגורם ללא מעט גבות של אנשים שיכלו להיות ההורים שלי להתרומם, כשאני מספר שאני מאוד אוהב לשתות שם בירה. נכון שיש בי משהו קצת זקן מלידה, וזה לא שאני יוצא ומבלה גם במקומות הרבה יותר 'מאגניבים' ועושה כל מה שקוראים עליו בעיתון שצעירים תל-אביביים עושים, אבל לדעתי אין תחליף לבירה שנמזגת אצל עמירם וכשאני מדבר על הבירה אצל עמירם, אני מדבר כמובן על הגינס. הגינס הכי טובה בישראל. כזו שנמזגת במיומנות אמיתית, קרי, בנונשלנטיות של ממש, שרק מי שמזג אלפי ליטרים של בירה יודע למזוג. כל שתיין של הקפה השחור האירי הזה יודע כי אין שמחה גדולה יותר מגינס שנמזגת כמו שצריך מהחבית, וכמה קשה למצוא אחת כזו.
את ה"עמירם המקורי" לא באמת זכיתי לחוות. עמירם ואישתו, נורית, מכרו את הבר כבר לפני שנים, כשאני עוד הייתי עסוק בלשתות במקומות שעשו הרבה כותרות במקומוני העיר, כשכל סלקציה ליטפה קצת את האגו. אח"כ נדמה לי שעמירם חזר לנהל את המקום, ואז שוב מכרו, ורוב הזמן טיילו מסביב לעולם. דיברו על תקופות פחות טובות של המקום, על האופי שכמעט הלך לאיבוד. אבל כל זה היסטוריה, עכשיו כשחגית קוטון לקחה את המקום, לפני בערך שנה וחצי.
חגית הייתה מבעלי ה"בטי פורד", ולי זו מעין סגירת מעגל שכזו. הבטי, שהיה מהברים הכי אופנתיים, מבוקשים ונחשבים כשנפתח, היה סוג של הבר הראשון שלי, זה שחזרתי אליו שוב ושוב. כמה ערבים וכמה זכרונות יש לי מהבטי פורד. אני כמובן ידעתי מי זו חגית, בעלת הבית הדרמטית, והיא כמובן לא ידעה מי אני, חייל בן 19 שמסתנן למקומות של הגדולים וחולם יום אחד להיות כמותם. לשבת היום בעמירם, הפאב המיתולוגי שפספסתי בזמן אמת, ולשתות בירה שחגית מוזגת, זו שאצלה יצאתי בפעם הראשונה למקום מיתולוגי (לפחות בשבילי) בזמן אמת, זו תחושה מרגיעה ונהדרת, ואני אפילו לא יכול להסביר בדיוק למה.
אני לא יודע לספר לכם איך האוכל היום ביחס לאוכל שהיה פעם, אבל אני יכול לספר שהיום האוכל נהדר. צלעות חזיר שמנמנות ומטוגנות, נקניקיות בבירה, שלל דגים טריים, וכמובן פלטת הגבינות או הנקניקים. אוכל פשוט, ונהדר, טוען רציני לכתר אוכל הברים הטוב בעיר. אוסף בקבוקי המיניאטורות - עדות לזמנים בהם בקבוקון של 60 מ"ל היו הדרך היחידה להבטיח שהמשקה שלך לא מזויף - עדיין כאן, ולצידם עשרות בקבוקי אלכוהול מוכרים בעיצובים ישנים. בחיי שאני מסוגל לשבת שעות על הבר ורק להסתכל בכל הבקבוקים 'של פעם'. כל יום פותחים כאן בחצות היום וסוגרים בחצות הליל (שבת סגור), והאווירה תמיד תהיה רגועה, כזו שמזמינה שיחה - עם מי שבאת איתו, עם מי שבמקרה יושב לידך, או עם מי שמאחורי הבר. כמה נפלא לברוח לכאן לשעה קלה בצהריים, למקום שהוא הכי 'של פעם' אבל לרגע לא נופל לקלישאות נוסטלגיה. זה מין 'פעם' שכזה שהכי בא לך להיות בו עכשיו.
