רוק על הבר: גרייטפול דד

נועה גולנדסקי הקשיבה בריכוז להרצאה על אסיד, חופש והמסע הארוך של הגרייטפול דד, בתקווה שגם היא תוכל לראות צבעים. היה לגמרי סיקסטיז...

הגעתי ל'אגנס' קצת לפני תשע והתיישבתי על הבר. תפוסת הפאב היתה דלילה למדי, ולא ממש ניכר כי עומד להתחיל במקום איזשהו עניין מיוחד. האלמנט היחידי שרמז על ההתרחשות העתידה, היה מסך עליו הוקרנו סרטונים משנות השישים והשבעים של היפים רוקדים באקסטזה, שהזכירו את הסרטים מפסטיבל וודסטוק.

וויסקי טנסי הוא סמל לאמריקנה באשר היא, ושורשי הרוק המחוספס, הבועט והטריפיונרי של שנות ה-60 וה-70 נעוצים עמוק במוזיקה העממית המוקדמת, בבלוז ובקאנטרי,... (צילומים: יח"צ)

וויסקי טנסי הוא סמל לאמריקנה באשר היא, ושורשי הרוק המחוספס נעוצים אי שם בבלוז ובקאנטרי... (צילומים: יח"צ) מדי פעם נדדה מצלמת ה-8 מילימטר מן הקהל לעבר הנגנים שעל הבמה. גם הנגנים וגם הקהל שבסרט נראו ממש בעניין של המוזיקה, רק שבשלב הזה, יושבי הבר עדיין לא יכלו לחלוק אתם את ההתלהבות כי הפס קול לא נשמע, וברקע התנגנה מוזיקה אחרת . זה יהיה שקר לכתוב שזיהיתי את הגרייטפול דד בסרט. הפרצוף של ג'רי גרסייה - הגיטריסט וסולן הלהקה, לא מוכר כמו זה של גיבורי גיטרה אחרים מתקופתו, כגון הנדריקס, או קלפטון, אבל תיארתי לעצמי שמדובר בצילום של אחת מההופעות המיתולוגיות הרבות שלהם. אחר-כך שמתי לב גם לפוסטרים אודות האירוע שהיו תלויים על הקירות והבנתי שהגעתי למקום הנכון. אגנס פאב בתל-אביב הוא אחיו הצעיר של אגנס הוד השרון, ובשניהם, לסירוגין, בימי שני ושלישי מסוף יולי עד תחילת ספטמבר, מתארחת סדרת ההרצאות "רוק על הבר". המקום מעוצב כפאב בריטי או אירי טיפוסי, כשהצבעים השולטים הם ירוק כהה, עץ חם ונצנוץ כסוף שמקורו בברזי הבירה הרבים, וריח טיגון נקניקיות והמבורגרים עז מרחף בחלל הבר היישר מן המטבח. כל ההרצאות שבסדרה הן בנושאים הקשורים לנגזרות שונות של המוזיקה בשנות השישים. בהקבלה לעולם היין, אפשר להגיד שהשנים 67-69 היו שנות בציר יוצאות-דופן באיכותן ובמשמעותן, למוזיקה האמריקאית בפרט, ולמוזיקה העולמית בכלל. והג'ק? במבצע. האמת, שג'ק דניאלס, שמיוצר במדינת טנסי שבירתה נאשוויל, אמור להתקשר באופן טבעי דווקא עם מוזיקת קאנטרי ועם הרוק'נרול הסכריני של אלוויס מממפיס השכנה, אבל בסיכומו של דבר, וויסקי טנסי הוא סמל לאמריקנה באשר היא, ושורשי הרוק המחוספס, הבועט והטריפיונרי של שנות ה-60 וה-70 נעוצים עמוק במוזיקה העממית המוקדמת, בבלוז ובקאנטרי, כך שהכל בסדר. הברמנית שמחה לספר לי שלרגל האירוע יש ג'ק עם קולה במחיר מיוחד, ומי שיזמין כל משקה עם ג'ק דניאלס, יוכל לבחור בסוף הערב מתנה. אני מצדי שמחתי והזמנתי ג'ק עם קולה, בלי קולה ועם הרבה קרח. ביני ובין הבחור שישב שני כיסאות ממני ושתה בירה, התיישבה אישה בעלת מבטא אמריקאי, והם החלו להחליף ביניהם כמה מילים מנומסות ומגששות על סמך איזו היכרות קודמת. הנימוס הפך לשצף נרגש כשהזכירו את הגד'רינג ביום חמישי והסתבר ששניהם דד הד'ס אמיתיים, שזה כינוי למעריצי הגרייטפול דד, או יותר מדויק, אלה השייכים לקהילת הגרייטפול דד, כפי שאלמד בהמשך מהמרצים: גיל מטוס – שדרן ועורך מוזיקלי ב-88FM ובקול הקמפוס, וברק חיימוביץ' – מנהל הניו מדיה בגל"צ, ומאושיות קהילת ה"דד הד'ס" בארץ, בעצמם. כשהשניים נגשו למיקרופון, שחובר למערכת הגברה מאולתרת שניצבה ממש מול הבר, המקום כבר המה אנשים, שהצטופפו בחלל הלא גדול וחיכו שההרצאה תתחיל.

הגרייטפול דד (עוד לפני שנקראו כך) התחילו את דרכם כ"להקת הבית" של ה"מרי פרקנסטרס", שהיו חבורה של מעריצים ומאמינים של הסופר קן קיזי, שכתב את "קן הקוקיה". "המרי פרקנטרס" נחשבים למכונני התרבות הפסיכדלית שהתפתחה באזור סן פרנסיסקו בתחילת שנות ה-60. הם השתמשו בגלוי ב-LSD, צבעו וקישטו את סביבתם בצבעים זוהרים וארגנו מסיבות, כשמטרתם היתה להתעמת בדרכי אהבה ובצורה לא אלימה עם המחשבה הקונפורמיסטית ששלטה עד אז בארצות-הברית. רגע השיא של החבורה היה כשערכו מסע באוטובוס בית-ספר, צבוע ומצויר באסתטיקה הפסיכדלית האופיינית להם, מהחוף המערבי לחוף המזרחי כדי להפיץ את תורתם ולפגוש את טימותי לירי (מה שלא קרה בסופו של דבר). הנהג של האוטובוס היה ניל קסידי, אחד הביטניקים היותר מפורסמים וחבר של קרואק, גינסברג ובורוז. עם הזמן צברו הגרייטפול דד עדת מעריצים שהחלה לנהור אחריהם וללוות אותם לכל הופעותיהם. הלהקה, בראשות הסולן והגיטריסט ג'רי גרסייה, פעלה ברציפות במשך 30 שנה, מ-1965 ועד למותו של גרסייה ב-1995. מאז ימיה הראשונים, נחשבה הלהקה כלהקת הופעות חיות, כשהמהות והערך החשובים ביותר הם האלתור, ההתנסות, החופש המוזיקלי וההרפתקה - ללא הגבלת מבנה, צורה ואורך הקטעים. ה"דד" הופיעו בממוצע כ-120 הופעות בשנה, וכמעט כולן התקיימו בארצות-הברית. המוזיקה עצמה היתה אקלקטית, ונעה בין רוק פסיכדלי, רית'ם & בלוז ושירי עם אמריקאים, שביניהם גם גרסאות כיסוי רבות לשירים מוכרים, בין השאר של אמנים אהובים עליהם שפעלו בתקופתם, כמו בוב דילן. רבים טוענים כנגד הלהקה שהקסם הבלתי מוסבר שהצליחה לייצר בהופעות, לא בא לידי ביטוי באלבומי האולפן שלה, ואכן מחוץ לארצות-הברית, שיריה נותרו די עלומים. הלהקה, שחבריה מעולם לא אמצו גינונים של רוק סטארים וראו בקהל כשווה ערך לנגנים, נחשבת לפורצת דרך בתחום השיווק ויצירת תשתית של רשת חברתית. למעשה, הם יצרו את "הניוז לטר" הראשון. בלי מערכת של מנהלי שיווק, משרד פרסום ויחצ"נים, אספה הלהקה בכל ההופעות את השמות והכתובות של הקהל, ושלחה בשנים הראשונות כ-10,000 מכתבים אישיים, ובהמשך עשרות אלפי מכתבים, המודיעים למעריציה, על הפעילות הקרובה, מועדי הופעות, חדשות ועדכונים, ולפעמים גם צורפו תקליטונים עם מוזיקה. את הכרטיסים להופעות מכרו חברי הגרייטפול דד בעצמם. היה להם קו טלפון שבו היה מידע על ההופעות, וכתובת אליה ניתן לשלוח את התשלום עבור הכרטיסים. מעריצי הלהקה השקיעו מזמנם וכשרונם בשליחת מעטפות מצוירות ומעוטרות, שחלקן שמורות עד היום באוניברסיטת סנטה קרוז, בארכיון הגרייטפול דד.

גם בתחום הסאונד שברו ה"דד" קונבנציות ולא פחדו להתנסות. בשנת 1973, בעקבות רעיון די מופרך של איש הסאונד שלהם, נבנה בכל הופעה, קיר שלם של מאות רמקולים מאחורי הלהקה על הבמה, מה שגרם, בסופו של דבר, לבעיות הגברה חמורות, להכפלת הצוות ולשינוע מסורבל עד מייאש. מסקנה: לא כל רעיון על טריפ, שנדמה כגאונות צרופה, צריך בהכרח לממש... כל הופעה היתה הפנינג שלם, פסטיבל שנמשך יום או יומיים. המפגש היה חלק גדול מהעניין. גם מחוץ לשטח ההופעה אנשים מכרו בירות, סמים, בגדים ואוכל, והיו כאלה שבאופן קבוע נדדו אחרי הלהקה והתפרנסו מהמכירות לקהילה. במשך השנים נוצרו חברויות קרובות, חתונות בין "דד הד'ס" ומשפחות שהלכו וגדלו. בין מעריצי הלהקה הידועים אפשר למנות את ביל קלינטון, סטיב ג'ובס ז"ל, וגם את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, שנשא דברים ביולי האחרון, לרגל שלוש הופעות האיחוד והפרדה הסופית של הלהקה, 50 שנים מאז הוקמה ו-20 שנים מאז הופיעה בפעם האחרונה עם הסולן המנוח ג'רי גרסייה: "לחיי חמישים שנות גרייטפול דד, להקה אמריקאית אייקונית המהווה סמל ליצירה, לתשוקה וליכולת לייצר קרבה בין אנשים". כשההרצאה הסתיימה, כל הנוכחים כבר היו מבושמים, בעיקר מבירה ומזיכרונות. המוזיקה של ה"דד" עוד התנגנה ברקע, ואחד, מבוגר ומקריח, שישב כל הערב ליד שולחן וסעד בחברת בני משפחתו, ואני בכלל חשבתי שנקלע לשם בטעות, נעמד והחל פתאום לרקוד בעיניים נוצצות כשהוא מתמסר לחלוטין למוזיקה ולאיזשהו משב של רוח בלתי נראית. תוך כדי ריקוד, הוא נע לכיוון המרצים, שסביבם נאספו בינתיים כמה מהנוכחים, ביניהם האישה והבחור שישבו לידי על הבר וכולם דיברו בהתרגשות רבה, ועם זאת במן חשאיות, על הכינוס של הקהילה בחמישי, כאילו לא עברו חמישים שנה... כשיצאתי, ראיתי שבסמוך ליציאה ניצבה חבית יין ששימשה כעמדת מרצ'נדייס מאולתרת למזכרות של המותג ג'ק דניאלס. מאחר והעמדה לא היתה מאוישת, בחרתי לי בקבוקון ג'ק כמו שנותנים בטיסות והכנסתי לתיק. פניתי ללכת, אבל אז נתקל מבטי במחזיק מפתחות שובה לב, שעליו תלויים שני מפרטי גיטרה (רוק'נרול!). לקחתי גם אותו ויצאתי אל מדרכות אבן גבירול, שלהט היום שחלף עוד השתמר בהן. ברור שג'ק זה לא LSD כך שלא ראיתי שום צבעים, אבל גיליתי סלחנות רבה מתמיד כלפי הלילה החם, ולמדתי פרק מעניין בתולדות הרוק הפסיכדלי. האמת - יש משהו מאוד מספק בלשבת על הבר ולהרוות יותר מצימאון אחד באותו הזמן... ההרצאות הבאות:לד זפלין - דופקים את השחורים: 17.8 – אגנס הוד השרון | 18.8 – אגנס תל-אביב מילדי הפרחים אל האינטרנט: 24.8 – אגנס הוד השרון | 25.8 – אגנס תל-אביב אלוהים, נצור את הבלוז: 31.8 – אגנס הוד השרון | 1.9 – אגנס תל-אביב מילים בין קווי הזמן: 7.9 – אגנס הוד השרון | 8.9 – אגנס תל-אביב