נמרוד שיין מספר על מפגש לילי קבוע עם כוסית קטנה של ויסקי לצלילי יללות תנים ובליווי סיגריה. תודה לאל על נחמות קטנות של אדם עובד
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
נמרוד שיין מספר על מפגש לילי קבוע עם כוסית קטנה של ויסקי לצלילי יללות תנים ובליווי סיגריה. תודה לאל על נחמות קטנות של אדם עובד
כשכמו בכל ערב נדמו קולות הקרב, בני התשחורת התבצרו בחדרם, ויושבי הבית עלו על יצועם בשלום, ניצלתי את ההפוגה מההרעשות, הזנתי את מגש הדיסקים בכמה קלידים רכים של ג'ארט, מזגתי קצת מהנוזל המשובח, יצאתי אל המרפסת, הצתתי סיגריה ואיפרתי אותה חרש לתוך עציץ הרקפות התמים. למצקצקי הלשון הפאבלובים כנגד המנהג הברברי לשאוף ולנשוף עשן של דבקים רעילים אומר להגנתי - תמותו. אני לא נוהג לעשן בתוך הבית, או בעבודה, או במכונית, או ליד הילדים, או במסעדות כי אסור, או לכם בפרצוף אם תבקשו שלא, אבל כן, אני מעשן. לפעמים. בכלל, במעט הזמן שנותר לי לדיסוננס קוגניטיבי עם עצמי, אני מעדיף שאם לא אכפת לכם תצאו ותשאירו אותי לבד.
בלי נוף חבלי כביסה (צילום: עידן בן חיים/שאטרסטוק) בלי נוף חבלי כביסה ודוי שמש (צילום: עידן בן חיים/שאטרסטוק)
גם בערב הזה, כתמיד, הכלבה זקרה את אוזניה לשמע החלון הגדול שנע על מסילתו, קפצה על ההזדמנות והמעקה הרחב והתיישבה עם הפנים לאוויר הלילה הקר. כשאני חפרתי במקפיא בחיפושים אחר קוביית קרח, היא כבר המתינה לקונצרט יללת התנים שעולים דרך קבע מהוואדי. אה, שכחתי, אין כאן תפאורה של חבלי כביסה ודודי שמש, אני חיפאי. אבל שטויות, יש סקייפ. ובקשר לתנים, חזירי בר ונמיות שמסתובבים אצלנו בשכונה כמו ביום כיף בספארי, עכברי עיר שעולים אלינו לעיתים לרגל, ויושבים על המרפסת התלויה מעל הוואדי, מרגישים דחיפות לעבור למכנסי דגמ"ח, חולצה אפורה וכובע פדורה. כי אם כבר דיוויד אטנברו בחברברי הסוואנה, אז למה לא את כל החבילה.
סביב הכוסית הזו, שאותה אני נוהג כאמור לקלקל בקוביית קרח גם בימים קרים, נוצרת איזו אינטימיות השמורה למערכות יחסים ארוכות טווח. הכוסית הזו, אם תנהג בה בתבונה, לעולם לא תזלזל, תבקר, תבגוד, תפנה את גבה או תבקש ממך את שאין לדרוש. שלא נתבלבל, אני לא צ'ארלס בוקובסקי. אני לא נוהג להתפלש בביבים של ברים אפלים, להתקוטט או לרייר על החולצה במפגני שכרות, אבל אני בהחלט אוהב לשתות. בקבוק וויסקי בעל תג מחיר הגיוני יהיה זמין תמיד על המדף במטבח, הרחק מחבריו הנמים כאוליגרכים בצלו של ארון המשקאות בקומה הראשונה. גם בכל הנוגע ליין אני מאמין בחוקי ההנגשה. אמנם במקרר היין הצנוע שוכבים כמה בקבוקים של "נו לעזאזל חיים פעם אחת אתה לא צריך לחכות לחתונת הכסף בשביל לפתוח את הקברנה הזה", אבל זה רק משום שבכל הנוגע לסיומת של יין, אצלי זה פחות "סיומת עץ אלון דובדבנית ומאוזנת" ויותר סיומת של "איזה זין שהוא נגמר". קיצורו של עניין, אני לא מצרכני האלכוהול האדוקים. אני יכול בהחלט להתאפק יומיים שלושה.
גם כשתיין אני בהחלט אמצע הדרך. העדפותיי באלכוהול זהות באופן לא מחשיד לטעמי בבני האדם. אני לא סובל מתיקות או תחכום משעמם. את הפירות שלי אני מעדיף בצידנית ולא בבירה, וגם את כפית הסוכר באספרסו ולא ביין. ואין לי גם ראש למילים ארוכות, בעיקר בסקוטית ששזורים בה שמות של אגמים שאין שום דרך להוכיח שהם קיימים וטעמים של מאפרה עם בוץ. ספקטרום הביקורת שלי נע בין "סתם וויסקי" ל"אחל'ה יין" ועד "בוינ'ה הקוניאק הזה פצצה, חבל שהוא כזה יקר". מבחינתי כמעט כל טעימה היא עיוורת, ובכלל בערבי טעימות - שאליהן אני מוזמן לעיתים רחוקות מידי - אני לא זקוק למרקקה, תודה, אני בולע. אה, כן, אני מת על מקאלן 12 פיין אוק. ולא בגלל שהשעורה שבה הסקוטים של ספייסייד משתמשים מגיעה עם שם שנשמע כמו סרט חדש של סקרלט ג'והנסון – "הבטחה מוזהבת" באימא שלי ככה קוראים לשעורה שממנה מפיקים את הנוזל הנהדר הזה – אלא בגלל שהטעם שלו מזכיר לי משהו שקרה לי פעם ב-ובכן לא חשוב, בפעם אחרת, בואו נחזור למרפסת מול הוואדי עם התנים, הכלבה וכוס הוויסקי שקוביית הקרח עוד לא הספיקה להתמוסס בה לפני שיצקתי עליה מנה נוספת על מנת להקל על הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה. לחץ תוך עיני, שהוא ידיד לכל מי שעוסק לפרנסתו במשלח היד האיום ונורא שנקרא עבודה.
כוס ויסקי רוחבבסיומו של המפגש הלילי אני מניח לנוזל הענברי לחלחל במורד הוושט בתחושה מטהרת, מוצץ ומרסק בשיניים את קוביית הקרח היתומה, וכשטעם הרעלנים נספג סופית בטעם הוויסקי, אני מקמט את בדל הסיגריה אל אדמתו הטחובה של עציץ הרקפות, נכנס חזרה אל הסלון, משתיק את קית' ג'ארט, זורק את הבדל אל פח האשפה (לא באמת חשבתם שאני אשאיר אותו בעציץ, נכון? אני גבר נשוי, יש גבול גם לדיסוננס הקוגניטיבי), מנשק את הכלבה, זוחל תחת השמיכה ומביים לעצמי חלום מעניין. תם הטקס.הידעת: אם תכניס למתרגם של גוגל את שתי השורות האחרונות בשיר slip sliding away תקבל: "אנחנו עובדים את העבודה שלנו, את השכר, מאמין שאנחנו מחליקים במורד הכביש, כאשר למעשה אנחנו תלוש זזים משם". גם ללא שימוש בחומרים משכרים פול סיימון לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.
