אז מה עושה ילד מפונק כשנגמר לו הסן פלגרינו במקרר ומים מהברז הם ממש לא אופציה? ברור: נאלץ להסתפק גם הפעם ביין...
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אז מה עושה ילד מפונק כשנגמר לו הסן פלגרינו במקרר ומים מהברז הם ממש לא אופציה? ברור: נאלץ להסתפק גם הפעם ביין...
אם מישהו במקרה עוקב אחרי המדור הצנוע הזה, הרי שעקרון העל שחל על כל יין שנסקר כאן הוא שבקבוק נפתח ונגמר באותו היום, בין אם היינו ארבעה אנשים ששתו ובין אם נאלצתי להתמודד לבדי עם המשימה. הכל סיפורים אמיתיים מהחיים, ובניגוד לכתבות רבות שאני חתום עליהן, כאן לא מדובר ב'טעימת יין' או סקירת יין. כאן עסקינן ב'שתיית יין', שזה הדבר החשוב ביותר בעיני מיין - רמת ה'שתיות' שלו - בוודאי במחירים הנמוכים...
וינו ורדה גזאלה - אווירהיכול להיות שהיה זה הסרט שריתק אותנו או הג'וינט ששיתק אותנו, אבל כל אחד הסתפק בפחות מכוס יין לפני שנפחנו את נשמתנו על הספה... (צילום: יח"צ) אולי זה הסרט שריתק אותנו או שהג'וינט שיתק אותנו, אבל הסתפקנו בכוס יין לפני שנפחנו את נשמתנו (צילום: יח"צ)
ישנם יינות רבים שהם 'בסדר גמור' או שהם מרשימים מאוד בהתחלה, אבל אם בשורה התחתונה זה לא עשה חשק לשלוק ועוד שלוק עד שהבקבוק התחסל - הם לא ייכנסו למדור הזה. אז בשביל מה כל ההקדמה הזו? כי הפעם אנחנו הולכים לדבר על יין שכלל לא היה קרוב להיגמר ביום בו נפתח. זאת ועוד, אנחנו מדברים על בקבוק שנשכח במקרר איזה חמישה ימים, ובשום שלב לא עורר בי עניין לחזור אליו. בכלל שכחתי ממנו. אתם יכולים לקפוץ לי, ולטעון שהתחרפנתי לגמרי, אבל אני אשכרה שותה עכשיו וינו ורדה עם קרח בכוס נמוכה מבקבוק שפתוח כבר חמישה ימים (אל תדאגו, בערב כבר בטח אפתח איזה בורגון אריסטוקרטי כדי לשמר, בכל זאת, את תדמית הסומלייה הפלצן).
חמישי בלילה, אני חוזר מהעבודה עם נ', חברתי הטובה (מסתבר שהמשפט: "רוצה לעלות אלי לשתות יין ולהשתתף במדור ה'עד 50'?" - עובד נפלא), בא לנו לראות איזה סרט לעת ליל. לא סרט במובן של 'לשמוע תקליטים'. סרט באמת. אני שולף מהמקרר את הוינו ורדה של יקב גזלה (Vinho Verde, Gazela). וינו ורדה הוא אזור יין גדול בפורטוגל, המתמחה ביינות לבנים (לא באמת חשבתם שהיין יהיה בצבע ירוק, נכון?) קלילים, דלי אלכוהול ועשירי פרי, מרווים ו... זולים. יינות מז'אנר ה"שחרר אותי, באימא'שך, ופשוט תמזוג".
Gazela ao alto_Screwcap_Packshot (05)כבר כמה שנים שבעולם הם צוברים תאוצה, יחד עם כל תעשיית היין הפורטוגזית שמציעה שילוב מוצלח של אופי ייחודי וזנים אותנטיים לצד מחירים נמוכים באופן יחסי, ולאחרונה החלו לא מעט יינות וינו ורדה להסתובב גם אצלנו בארץ. בעולם מושלם, אגב, אין באמת סיבה לייבא יינות כאלו, ופשוט היו צריכים להיות לנו יינות כאלו שמיוצרים בארץ, קלילים וזולים, צעירים וסקסיים. אבל הכל אצלנו יקר, ואין לנו עדיין מספיק יקבים שירגישו די ביטחון במוצר שלהם בכדי לתת לנו קצת יינות כאלו, שמדברים שפת רחוב פשוטה. וביבי ראש ממשלה, אז מה אני בכלל מדבר על 'עולם מושלם'.
ובכלל, בעולם מושלם הייתי פותח איזה בקבוק שמפנייה טובה בלילה כזה, על גג הפנטהאוז שלי בנחמני או מלצ'ט, ורואה את הסרט על המקרן בזמן שאני משתכשך בג'קוזי עם נ' ועם עוד לפחות שלוש חברות שלה. אבל בואו נחזור רגע ללוינסקי, לדירת השני חדרים השכורה עם הרטיבות הזו בתקרה שמתפוררת לי על הספה. יכול להיות שאני ו-נ׳ כבר הגענו הלומי אלכוהול (כלומר בטוח), ויכול להיות שהיה זה הסרט שריתק אותנו או הג'וינט ששיתק אותנו, אבל כל אחד הסתפק בפחות מכוס יין לפני שנפחנו את נשמתנו על הספה.
למחרת הכנסתי את הבקבוק למקרר, ומה קרה שלפתע נזכרתי בו היום? התיישבתי לעבוד קצת על המחשב, ואחרי שתי כוסות קפה הפה התחנן לקצת מים. אלא שכמו תמיד, שכחתי לקנות מים. כן נו, בעולם מושלם הייתי מספיק אחראי כדי לקנות מים כשאני פותח את הבקבוק האחרון, לא יומיים אחרי שאני מסיים אותו. וכיוון שמפאת חסמים פסיכולוגיים קשים (בשיא הרצינות) אני לא מסוגל לעשות את הפעולה הפשוטה של לפתוח את הברז בכיור ולשים מתחתיו כוס, פתאום אותו בקבוק וינו ורדה קרץ אליי.
לקחתי שלוק קטן בחשש גדול מהבקבוק. וואלה, אפשר לשתות את זה. קצת מתוק לי מדי, אז פשוט לקחתי כוס רגילה ופוצצתי אותה בקרח. מזגתי את היין, והקרח שנמהל בו איזן את המתיקות. פתאום זה היה לי טעים. איזה אידיוט אני, נפל לי האסימון. מה עבר לי בראש בחמישי שמזגתי את הבקבוק לכוסות יין? מי בכלל חושב על וינו ורדה בתור יין? מדובר, ידידיי, במים בטעמים. 9% אלכוהול בלבד (לדעתי בזיעה שלי עכשיו יש יותר אחוזי אלכוהול) באמת גורמים ליין הזה להרגיש כמו משקה קליל. רענן (בפתיחה יש אפילו גיזוז עדין שנעלם אחרי זמן מה), פרחוני, ופתאום כל מה שביאס אותי בחמישי בלילה, עת באתי לשפוט את ה'יין' עובד לי מצוין בשלישי בצהריים, כשאני פשוט צמא ותשומת הלב שלי בכלל מוקדשת לעבודה ולכתיבה.
המתיקות נעימה לי, הפשטות מניחה לי. תנו לשתות משהו, לא רוצה לדבר על זה או לחשוב על זה. עכשיו נשאר רק עניין המחיר. בעולם מושלם, מה אגיד לכם, זה צריך לעלות כמו מים. מים בטעמים. 49 שקל למים - גם אם המים מאוד טעימים - זה קצת יקר מדי. בעולם מושלם זה צריך להימכר בשישיות, כמו מים מינרליים. מצדי אפילו שיתקינו לי מתקן מזיגה של זה, כמו הבקבוקי ענק האלו של מי עדן, שהיו בבית הורי, ובגלל אותו הרגל משחר ילדותי ש"מים יש במתקן", עד היום אני לא מסוגל למזוג לעצמי מים מהברז.
הנה, שוב פעם אמא אשמה בהכל. בתור ילד התרגלנו לשתות רק מינרליים, לי נגמרו המים בבית, אני שותה יין במקום מים. בעצם, "אשמה" למה? יותר טוב ככה. יותר טעים, ואחרי שלושת רבעי הבקבוק שנשאר גם העבודה הופכת נסבלת יותר. ואפילו יצא מזה מדור, מיין שכבר הייתי בטוח שימצא את דרכו לכיור. יש הפתעות בחיים, מסתבר. אולי עוד יום אחד, בעולם מושלם, נופתע, ויין כזה יעלה 15 שקל וביבי לא יהיה ראש ממשלה, ולי יהיה ג'קוזי על הגג שלי במלצ'ט. או נחמני. אני מוכן להתפשר.
Vinho Verde, Gazela. מחיר: 49 שקל
