לאבירם כץ אין כל עניין לחזור ולהסביר את המהפך הגדול שעבר על יקב רקנאטי. מבחינתו, השקת היינות החדשים של היקב רק מוכיחה שוב כי רקנאטי נמצאים בחוד החנית של התעשייה המקומית
אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
לאבירם כץ אין כל עניין לחזור ולהסביר את המהפך הגדול שעבר על יקב רקנאטי. מבחינתו, השקת היינות החדשים של היקב רק מוכיחה שוב כי רקנאטי נמצאים בחוד החנית של התעשייה המקומית
עד לפני שנתיים-שלוש כל כתבה על רקנאטי, ובמיוחד על סדרת היינות הים-תיכוניים שלהם, היתה צריכה להיפתח במעין חצי התנצלות והסבר על המהפך הגדול שעבר על יקב רקנאטי. היום נדמה לי כבר ברור לכולם כי כשמדובר בתעשייה המקומית, רקנאטי בהחלט נמצאים בחוד החנית.
כבר עכשיו אפשר להבין לאן היין הזה הולך - חתיכת בהמה של יין, אבל בהמה מרוסנת (צילומים: אלי פרכטר, יח"צ) כבר עכשיו אפשר להבין לאן היין הזה הולך - חתיכת בהמה של יין, אבל בהמה מרוסנת (צילומים: אלי פרכטר, יח"צ)
הסדרה הים-תיכונית שלהם התחילה למיטב זכרוני עם קריניאן מכרם בוגר מאוד שיצא לראשונה בבציר 2009 והתהדר בעיצוב ומיתוג חדשים ומובדלים מאוד משאר יינות היקב. הרבה באזז היה סביב היין הזה, ואליו נוספו חברים נוספים שגם זכו לבידול המיתוגי (המוצלח מאוד, יש לומר).
כיום הסדרה הים-תיכונית (שזה שם לא רשמי, אגב. תאורטית, אלו יינות מסדרת ה'רזרב') כוללת את הקריניאן, סירה, פטיט סירה, מרסלאן - שהצטרף לראשונה בשנה שעברה, ורוזה גרי מענבי מרסלאן, החידוש האחרון בחבורה.
השבוע הושקו היינות האדומים מבציר 2013, לצד הרוזה החדש של בציר 2014, שמבחינתי הצליח לגנוב את ההצגה, אבל רגע לפני שנגיע אליו, נסקור בקצרה את שאר היינות:
פטיט סירה 2013
כרם בוגר של פטיט סירה מפיק כאן יין בשרני ועצמתי. זקוק לעוד זמן, אבל כבר אפשר להבין לאן היין הזה הולך - חתיכת בהמה של יין, אבל בהמה מרוסנת. הפרי בשל ושופע אבל לא גולש למחוזות הריבתיים המעיקים, ויש משב רוח ירקרק רענן ביין, ששומר עליו מלהפוך לכבד ומכביד ומעייף. בסה"כ היין החנפן ביותר בסדרה לדעתי.
סירה/ויונייה 2013
בסך הכל תוספת של 3% סירה בלבד, ועדיין מתעקשים ביקב לציין את הוויונייה בשם היין גם בתווית הקדמית. לטענתם, גם באחוזים הבודדים האלו לוויונייה, שמותסס יחד עם הסירה, יש השפעה ניכרת על היין, הוא מרכך במעט את הסירה ומוסיף עוד נדבך של מורכבות ארומטית.
למי שתוהה מה עושים ענבים לבנים בתוך יין אדום, נספר שוויונייה וסירה הם חברים טובים, והפרקטיקה הזו של קו-פרמנטציה (תסיסה משותפת) מקובלת כבר מאות שנים בצפון עמק הרון, ממלכת הסירה העולמית. תחשבו על זה כמו שמוסיפים קורטוב מלח לקינוחים מתוקים, כדי להעמיק ולהעשיר את הטעם.
מכל מקום, היין כרגע צעיר מאוד וסגור למדי, ואם הפטיט סירה הוא הבהמה, אז היין הזה מתנהג קצת כמו הילד הביישן של הכיתה. באף יש את התיבול ה'סירתי' המפולפל והמעט בשרני, הפה יחסית רזה, מהודק, אפילו מינרלי במידה. העץ קצת השתלט לי על היין הפעם, אבל מהיכרות עם בצירי עבר, אני מניח שפשוט צריך לגלות כאן קצת איפוק וסבלנות.
קריניאן "פרא" 2013
הקריניאן הזה הוא כבר סוג של קלאסיקה מודרנית בתעשיית המקומית שלנו, עם הסיפור הרומנטי על היינן שנסע ובמקרה נתקל בכרם זקן ומוזנח של ענבי קריניאן, ללא השקייה וללא הדלייה (Bush vines), מה שהעניק ליין את שמו "פרא".
אפשר להתייחס בציניות לכל הסיפור הזה, אפשר להגיד שהכל קשקוש של יחסי ציבור, אבל אי-אפשר לקחת מהיין הזה את ההשפעה שלו על התעשייה המקומית בכלל ועל יקב רקנאטי בפרט.
וחוצמזה, למי אכפת. אני אוהב את היין הזה. הוא בשרני, שופע פרי, העץ דומיננטי, וזה עשוי מצוין. שוב, כמה שנים בבקבוק רק יעשו עמו חסד.
מרסלאן 2013
מרסלאן הוא הכלאה בין גרנאש וקברנה סוביניון שנעשתה בצרפת לראשונה בשנת 1961. ההיגיון פשוט למדי (שלא לומר יהודי למדי...) שמחפש להוציא את הטוב משני העולמות: להציג ענבים שמצליחים להפיק יבול גבוה ועדיין להפיק עושר של טעמים וריחות עם צבע עמוק ומהפנט.
אפשר למצוא את המרסלאן בעיקר בדרום-צרפת, שם הוא משמש קומפוננט בממסכים שונים. עוד אפשר למצוא אותו בקליפורניה (ובעוד אזורים בארצות-הברית דוגמת אריזונה, מסתבר), בברזיל ובארגנטינה. רוצים עוד פרט טריוויה? המרסלאן נטוע גם בסין, ביקב שנמצא בבעלות חלקית של שאטו לאפיט רוטשילד.
במילים אחרות, מדובר בזן שנמצא יחסית בתחילת דרכו, ואין כמעט בנמצא דוגמאות למרסלאן זני. מבחינה הזו רקנאטי הם לא רק פורצי דרך בביצה המקומית שלנו, אלא גם מציגים חדשנות ברמה הבינלאומית. מההיבט הפילוסופי של הייננות יש כאן נקודה מאוד מעניינת: לייצר יין שהוא כמעט יש מאין. ללא נקודת ייחוס, מבלי לנסות לחקות או להתרחק מסגנון מוכר.
לא גיל שצברג, לא עידו לוינסון ולא קובי ארביב, צוות הייננים, טעמו מרסלאן זני לפני שהתחילו לעבוד על היין הזה. אבל לא אגלוש הפעם לשלל הגיגים פילוסופיים. למרסלאן (שאנחנו עתידים לראות ממנו עוד ועוד בארץ בשנים הקרובות) ניאלץ להקדיש כתבה נפרדת, אבל עכשיו בואו נדבר על היין.
האף עדיין דיסקרטי, לא נותן המון. הפה מרוכז ומהודק, פרי עסיסי, ריחות חייתים מפתים. אני מאוד מחבב את היין הזה. יש כאן עניין, ויש עבודה ייננית נהדרת. שנה שנייה בלבד שרקנאטי מוציאים את המרסלאן הזה, מגמת השיפור ניכרת, ולפי הצהרת צוות הייננים, השוס האמיתי הוא המרסלאן 2014 שנמצא בחביות, כך שבהחלט יש למה לצפות.
עד כאן עם האדומים. אפשר בהחלט לומר משפט מסכם שיהיה נכון לגבי כולם: מדובר ביינות שבסך-הכל מדברים, מבחינת פרופיל הטעם, לקהל רחב למדי, כשהם ארוזים היטב בעטיפה סקסית מפתה.
אם אני לובש לרגע את כובעי השני, זה שעומד מול לקוחות ומוכר להם יין, אז מדובר ביופי של עסקה. הלקוחות מחפשים את העוצמה ועושר הטעמים שהם מחפשים בקברנה לצורך העניין, ואנחנו יכולים למכור להם משהו שבהחלט עונה על צרכיהם, אבל עם ערך מוסף של בידול מסוים וטוויסט ים-תיכוני נעים שמשדר תפיסה 'מקומית' יותר. וכעת, לרוזה.
גרי דה מרסלאן 2014
רוזה המיוצר מ'דימום' של ענבי המרסלאן. "גרי" פירושו חיוור, כך שהכוונה היא לרוזה קליל, חד ויבש, כמעט יצור כלאיים בין יין לבן ורוזה. לכל החוששים, הרוזה הזה לא בא להחליף את הרוזה הרגיל של היקב, אלא להצטרף אליו. בכך למעשה מציגים רקנאטי שני יינות רוזה בפורטפוליו, בסגנונות שונים - דבר שאני לא ממש מכיר בתעשייה שלנו, ונדיר למדי גם בעולם.
אבל מה שחשוב באמת עם היין הזה הוא כמה שהוא טעים. נכון שהוא יקר יחסית ליין רוזה, אבל פאק איט. הבקבוק שקיבלתי לטעימה בבית החזיק מעמד שעות מועטות מאוד לפני שהתפתיתי לשתות אותו, אפילו למקרר לא הספקתי להכניס אותו.
שתיתי אותו בטמפרטורת החדר (יש לציין שהבית שלי קר לאללה, והיה מדובר ביום של סופה משתוללת) ומזמן לא נהניתי כל-כך מרוזה. רענן וחד ועם עניין ואפילו שמץ מורכבות. רוזה שכל כולו סקסיות וכיף, ואני יכול רק להצר על כך שמבקבקים אותו בבקבוקים של 750 מ"ל ולא במגנומים...
תמשיכו ככה רקנאטי. זה טוב לנו. וסליחה שבסוף מכל העבודה הקשה שלכם בכרם ועם היינות האדומים המורכבים, כל מה שבא לי זה לשתות את הרוזה הפושטק הזה בלי סוף...
