יוסי בוזנח עם סיפור מיוחד לפסח על היום בו הוא מצא את עצמו לובש חליפה
בעוונותיי הרבים בעולם היין, שימשתי גם כמנהל הייצוא של יקבי רמת הגולן. תחושת שליחות עצומה מילאה אותי כאשר נכנסתי לתפקיד. זהו מפעל חיים אדיר, יקב בעל תשתיות יוצאות מן הכלל, בין אם מדובר במערכת הייצור ובין אם בתוצאה הסופית, מרגע הנטיעה ועד אחרון עובדי הביקבוק והאריזה, ויותר מהכל, תחושת המשפחה וגאוות היחידה הממלאים את הקירות, הכרמים והמכוניות בנשמה ייחודית.
אויייייי, תפס אותי פרץ רגשנות.
הנה סיפור. כחלק משיווק ומיתוג היקב, בכל שנה בחרנו בקפידה תחרויות שאם יזכה בהן היין, יהוו מנוף שיווקי ומקור גאווה נוסף. אחת החשובות בהן, ולדעתי גם המקצועית שבהן, היא תחרות היין הבריטית IWSC או בעברית - International Wine and Spirit Competition. בתחרות קטגוריות ראויות ומתחרים איכותיים, כאשר בשנת 2003 נוספה גם קטגוריה הנקראת "היין המבעבע הטוב בעולם מחוץ לשמפיין", בה שאפנו לזכות. וזה לא היה קל. היה לנו מתחרה שעמד במינימום האולימפי והחזיק בשיא הישראלי, אחד כזה שביום טוב השאיר בועות לשמפניות רבות, בלאן דה בלאן שמו. כן, בטח תגידו: שוב האשכנזים הלבנים האלה מתנשאים. מה רע בבלאן דה נואר. התשובה היא שום דבר פרט לעובדה שהכוכב שלנו היה לבן, בן לגזע השרדונה האצילי, זהה לזה שזורם במרתפיהם של קרוביו ממשפחת המלוכה של ריימס. יין משובח, מרומם נפש ומשמח כל חיך, שקיבל חינוך יוצא מן הכלל מידיהם של ויקטור, טלי, דפנה, גבי ומיכה שלא ויתרו לו על טיפת חומצה, לא חסכו ממנו את שבטם ואחרי ארבע שנות אוניברסיטה של השמרים בלחץ גבוה, שחררו אותו מהמשקעים, הלבישו אותו שריון מבעבעים משובח ועטו על ראשו קסדת ברזל.
אז שלחנו אותו לאולימפיאדת היין הבריטית. כשהגיעו התוצאות התברר שיש לנו אלוף. זוכה במדליית הזהב ובגביע "היין המבעבע הטוב בעולם מחוץ לשמפיין". כאן אני נכנס לתמונה פעם שנייה. אחרי הכל, מישהו היה צריך לנסוע לקבל את המדליה, שלום שכנראה ידע במה זה כרוך, הודיע שהוא לא יכול ושלח אותי - מר סנדלים ומכנסיים קצרים. כמובן שרק אידיוט כמוני לא קורא את תקנון האירוע עד שהוא נוחת בלונדון, שם מתברר לו שאין כניסה ללא טוקסידו, מה שהשאיר לי חצי יום לשכור ולהתארגן.
בסוף הגעתי למקום, עם טוקסידו אחד ואחרי חמישה פיינטים של גינס, והתיישבתי בשולחן עם המרקזה פיירו אנטינורי, ידידי משכבר הימים ואחד מאלה שייצגתי בגאווה רבה במשך שנות עבודתי בחברת הכרם. הוא שאל מי אני עושה שם, ועניתי שגם אני שואל. הרגשתי כמו ילד שהתגנב לחתונה והתיישב בשולחן של אבא של הכלה. תירגע, הוא אמר, זה עובר מהר, 6-5 שעות ואנחנו לא כאן. שעתיים וחצי מאוחר יותר, רגע לפני שהבוזנח מתפוצץ בתוך חליפת המשוגעים המטופשת הזו, קראו לי לקבל את הפרס. על הבמה חיכו לי יקיריי אדם מונטיפיורי שייצג את היקב המממן ונשיא התחרות פול סימנגטון, זה המשופע והמשפיע בבתי פורט. איזה עונג היה לקבל את הפרס! כאילו הכריזו על כך בכל העולם בשידור חי. לרגע שכחתי שחם לי, שלא נוח לי, שפינגווינים מקומם בדלי הקרח של השמפניה ולא על הבמה.
עשר דקות מאוחר יותר ברחתי החוצה עם הגביע הקדוש, נכנסתי למונית ועפתי משם, מפרק את שריון האצילים הבריטי המגוחך כבר במונית. באותו רגע נשבעתי שאני לא עוטה עלי יותר את חליפת המשוגעים הזו. וכך עשיתי. הסיכוי היחידי שזה ישתנה זה אם ביבי יבקש ממני לנסוע לקבל את פרס נובל לשלום בשמו. בינתיים אני בכפכפים.