שום דבר במרכז “שרעבי אומנויות לחימה" ברמלה לא מרמז על כך שמדובר במפעל המדליות הבא של ישראל. המקום שבו אבישג סמברג - המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל בענף הטאקוונדו, ומי שהייתה הראשונה שזכתה במדליה באולימפיאדת טוקיו האחרונה - גדלה, התאמנה ופרחה בו, נראה קצת כמו, איך לומר בעדינות, מגרש בית ספר שכונתי. אומנם אולם האימונים עצמו גדול באופן יחסי, כך אני למדה מסיור במקום, אבל נדמה שהמדליה האולימפית שהביאה סמברג עדיין לא נתנה דחיפה לתקציבים משמעותיים שיעזרו למקום לשדרג את הציוד ולשפץ קצת.
אני ממתינה על המזרנים לסמברג, המדליסטית האולימפית זוכת מדליית הארד, ולבן זוגה, לוחם הטאקוונדו נמרוד קרביצקי, סגן אלוף אירופה 2020 והתקווה הבאה למדליה בענף באולימפיאדת פריז 2024. השניים חזרו ממש לפני מספר שבועות מתחרות גביע העולם במונטנגרו, שבה זכה כל אחד מהם בנפרד במדליית זהב. סמברג זכתה בזהב בקטגוריית משקל של עד 49 קילו, קרביצקי בקטגוריית משקל של עד 68 קילו. עכשיו הם כאן, בראיון זוגי ראשון.
בזמן שסמברג חזרה ארצה לשגרת האימונים ולצה"ל, שבו היא משרתת כרל"שית במחלקת מיגון והנדסה בבסיס פיקוד העורף ברמלה, קרביצקי המשיך לתחרות נוספת בהולנד, שם זכה במקום החמישי. הם עייפים, אחרי מקלחת וארוחת צהריים, באמצע יום אימונים מפרך. התקשורת רודפת אחריהם, הם משתדלים לשתף פעולה, אבל מצהירים שלעולם לא יבטלו אימון עבור ראיון. “אני אוהבת להתראיין ולספר על האולימפיאדה, ואם שואלים אותי ברחוב אני תמיד עונה באהבה ובכיף", אומרת סמברג, שאחרי הזכייה באולימפיאדה סיפרה שהיא חיכתה לרגע שבו אנשים יזהו אותה ברחוב ויגדילו לה את מספר העוקבים באינסטגרם (שעומד כיום על יותר מ-250 אלף - ט"ל), “אבל זה לא מזיז אותי מהדרך. אני מרוכזת פה ומשתדלת לשלב את זה כמה שאפשר כל עוד זה בתחום הטעם הטוב".
זו התחרות הראשונה שלך אחרי הזכייה באולימפיאדה, נדמה כי אין כל כך זמן לנוח על זרי הדפנה.
“היה לי קל לחזור, האמת שרציתי לחזור מהר לשגרה. תשאלי את נמרוד, שכבר בשבת, ממש שבוע אחרי הזכייה באולימפיאדה, דחפתי אותו לקום ולעשות אימון משותף. אני שמחה שחזרתי להתחרות, היה בי רצון להמשיך הלאה. כמובן שהיה לחץ, אבל הוא הגיע בעיקר מהסביבה ומאנשים שכל הזמן שאלו אותי איך זה להתחרות עם הטייטל החדש. אותי זה פחות עניין, ואני שמחה שהצלחתי לשים את זה בצד".
זה עוזר לביטחון העצמי או דווקא מגביר את החרדה?
“לא עוזר ולא מוריד, בגלל שאני מתמקדת ומתרכזת בדרך, ובעבודה שלי ובאיך לתת בכל פעם כשאני עולה על המזרן את המיטב שלי בין אם זה באימון ובין אם זה בתחרות. עם המדליה או בלי המדליה. אני מתרכזת רק בזה. ובאמת ובלי קלישאה, משתדלת ליהנות מהדרך".
תארו לי את רגע הזכייה של שניכם בזהב בגביע העולם במונטנגרו. אני מבינה שזה קרה כמעט בו-זמנית.
קרביצקי: “היא סיימה את הקרב בתחרות האחרונה כשאני בדיוק שמתי מגינים והיא רצה אליי לעודד אותי".
סמברג: “בכלל לא חשבתי שזכיתי. כשסיימתי את הקרב רציתי להגיד ליחיעם (שרעבי, המאמן של השניים - ט"ל) שהיה קרב טוב ואיזה יופי, אבל הוא כבר היה אצל נמרוד. אז הבנתי שזה רגע האמת ורצתי אליו. וכמובן שזה היה רגע מאוד מרגש של שנינו".
מקל קצת לעבור את זה ביחד?
סמברג: “מצד אחד זה מלחיץ כשיש עוד מישהו לדאוג לו, אבל גם נותן הרבה מאוד ביטחון. פתאום אתה שומע קול מוכר שאתה אוהב, במהלך הקרב. וזה היה משמעותי ממש בתקופת הקורונה, שבקושי יש קהל באולם, ואני מאוד אוהבת להתחרות עם קהל, ואז אני שומעת את נמרוד, שאומר לי שאני עובדת טוב, ותמשיכי לבעוט, זה נותן לי הרבה כוח וביטחון".
קרביצקי קיווה להצטרף לזוגתו בשנתיים וחצי האחרונות לאולימפיאדה בטוקיו, אבל נפל בקרב האחרון ופספס את כרטיס הנסיעה המיוחל: “הייתי בבאסה חודש-חודשיים, אבל ידעתי להתעלות מעל זה במיוחד משום שהיא הייתה באולימפיאדה. הבנתי שזה חשוב ממש שאעשה את הריפרש כדי שאוכל לתמוך בה. אם אני מבואס, זה משפיע עליה, ובסוף החברה שלי באולימפיאדה, והייתי גאה בה".
קרביצקי, כך אומרים בהתאחדות לטאקוונדו, הוא התקווה הבאה למדליה אולימפית נוספת לענף. עד שסמברג הגיעה, הטאקוונדו הישראלי לא עבר את הסיבוב הראשון במשחקים האולימפיים, כך שהוא לא סומן כענף שיכול להביא מדליה. העובדה שסמברג עלתה לגמר היוותה הפתעה לחלק מהאנשים ביחידה לספורט הישגי. אלא שכשאני שואלת אותו על פריז הוא מרגיע את ההתלהבות. “האולימפיאדה הבאה מבחינתנו עדיין רחוקה, ואנחנו מסתכלים צעד-צעד לפני שחולמים על פריז", הוא אומר. “יש לנו בשנה הבאה את אליפות העולם ואליפות אירופה, ולשם אנחנו מכוונים כרגע, לעשות את התוצאות הטובות ביותר שלנו. בעוד שבוע וחצי אני נוסע לתחרות גביע העולם בבוסניה, ובסוף החודש יש לי תחרות נוספת באוסטריה, ולשם אני כרגע מכוון".
סמברג: “יש לנו דרך קצת שונה. לא בכל התחרויות שנמרוד ציין אני מתמודדת בעצמי, וכמובן שהמטרה הגדולה היא אליפות העולם ואליפות אירופה, פריז זה עוד יעד רחוק למרות שהוא בהחלט יעד. חשוב לזכור שקריטריון הכניסה לאולימפיאדה מאוד קשה בענף הזה, רק 16 לוחמים מכל העולם מגיעים למעמד הזה וברובם הם אירופים שהם בין החזקים בטאקוונדו. צריך להיות או אלוף אירופה, או סגן אלוף ביום אחד, או להיות מדורג מאחת עד שש כדי להגיע למעמד הזה. ולשם צריך קודם לשאוף לפני המדליה".
לא פשוט להיות ספורטאי בישראל, ובפרט ספורטאי בענף כמו טאקוונדו, שלא היה מוכר עד האולימפיאדה האחרונה, ששמה אותו על המפה. מה שקרה לענף בזכות סמברג דומה קצת למה שקרה לענף הג'ודו בזכות יעל ארד ואורן סמדג'ה, שהשליך לא רק על הילדים הרבים שרצו להירשם לחוגי ג'ודו אלא גם על מתן תקציבים ראויים קצת יותר עבור מה שהפך במרוצת השנים למפעל המדליות של מדינת ישראל.
“אם אתה לא זוכה במשהו רציני למשל בנוער, כמו באליפות עולם או אליפות אירופה, כל התחרויות ממומנות על ידי ההורים והספורטאים עצמם. לפני שמגיעים לאליפויות צריך להתחרות בחו"ל כמה שיותר וזה יוצא מכיסם של ההורים, לפחות מהכיס של ההורים שלי", אומרת סמברג בת ה-20, שהחלה את הקריירה שלה בגיל 6 בגדרה אחרי שהבינה שחוג הבלט שבו ניסתה להתמיד לא בשבילה. “האמת היא שההורים שלי שלחו אותי בתור ילדה כמעט לכל חוג ספורטיבי אפשרי, אבל איכשהו משהו בטאקוונדו נתפס לי. הייתי מחכה לפעם בשבוע הזאת בימי רביעי אחרי חוג בלט".
בגיל 8 החלה להתאמן אצל יחיעם שרעבי. בגיל 12 טסה לתחרות המקצועית הראשונה שלה: “ההורים היו מסיעים אותי כמעט בכל יום, נשארים שעתיים באימון ומחכים שאסיים. זה לא היה להם קל אני בטוחה, אבל כל היום חשבתי רק על האימון, ומתי האימון הבא, זה הפך למרכז חיי".
קרביצקי, 22, גדל באשדוד והתחיל ללמוד טאקוונדו בגיל 5. כשהיה בן 8 ואחרי שהמאמן הקודם שלו זיהה את הפוטנציאל, עבר להתאמן אצל שרעבי והשאר היסטוריה: “טסתי לחו"ל בפעם הראשונה בגיל 12, ילד קטן עם תיק גדול, וזה היה מוזר. פתאום אני חושב על זה שכבר בגיל 8 השתתפתי באליפות ישראל. הייתי ילד קטן ונחוש".
סמברג: “בתקופה הזו היינו המון ספורטאים בתחום, אבל הילדים פורשים עם הזמן. לפעמים, גם אם אתה מפסיד כילד בתחרויות אבל נלחם עם הלב, המאמן רואה בזה פוטנציאל. זה מה שיחיעם אומר לנו תמיד, לא משנה מה התוצאה, אם אתה לוחם באופי אתה תצליח".
קרביצקי: “אני הפסדתי בקו הראשון. לא זכיתי לא בקדטים ולא בנוער, ותמיד כשהפסדתי יחיעם אמר לי, אתה תהיה אלוף. זה מוזר לילד שמפסיד כל הזמן ואומרים לו את זה, אבל משהו בי גרם לי להאמין לו. לרוב ילד פורש כשהוא לא מצליח, אבל הוא עודד אותי וזה גרם לי להישאר, באמת האמנתי שהוא מאמין בי ולא סתם רוצה שאבוא לחוג ואשלם כסף. הפריצה שלי הגיעה באמת רק ב-2018 בתחרויות של הבוגרים".
לסמברג לא היה ספונסר עד אחרי הזכייה במדליה האולימפית, חברת תנובה אימצה אותה ממש לפני מספר שבועות, כחלק מהקמפיין שילווה אותה עד פריז 2024. “בסוף 2020 זכיתי להיות אלופת אירופה ונמרוד היה סגן אלוף אירופה", היא אומרת. “גם כשהייתי בנוער זכיתי במקום שלישי באליפות עולם, מקום שלישי באליפות אירופה, היו הרבה דברים, אבל אף פעם לא היה מישהו שתומך, וגם אם ההורים ניסו לעזור ולספר ולגייס, זה לא עבד. גם אחרי שזכיתי כאלופת אירופה. ויחיעם אמר לי כל הזמן: אל תדאגי, זה יגיע, ואני מודה שהייתי כבר מיואשת ואמרתי: מה עוד אפשר לעשות? אני אלופת אירופה, מה עוד צריך לקרות? אז לשמחתי זה אכן הגיע אחרי האולימפיאדה, אבל אני מתבאסת בשביל הילדים שצריכים עד גיל 20 את התמיכה הזאת של ההורים".
קרביצקי: “ב-2019 זכיתי במקום שלישי באליפות אירופה ואז ב-2020 הייתי סגן אלוף אירופה. רואים שיש לי רצף של עליות והישגים ועוד לא צץ לי ספונסר לצערי. כרגע אני מקבל מענק צנוע מהוועד האולימפי, שהסכום שלו נע לפי ההישגים ושנות הוותק, ואני מקבל לשנתיים הקרובות בגלל הזכייה שלי כאלוף אירופה, ועוזרים לי גם שני גופים: טיב טעם ועופר ואילן חלקי רכב. אני עומד על הרגליים, אבל לשקט הנפשי שלי קדימה זה בהחלט יסייע. אני רוצה להתאמן בשקט ולא לחשוב על כלום, כי אני מודה שלפעמים אני חושב על כמה דלק אני יכול לבזבז, אני אפילו לא מדבר איתך על קניות של מותרות. אנחנו חיים פה ומקבלים ארוחת צהריים, אבל כל שאר ההוצאות של אוכל כמו ארוחת בוקר וארוחת ערב וכדומה הן עלינו. אז היום יש לי תמיכה, אבל אם חס וחלילה אני לא מצליח שנה, יורד כסף מהמלגה ומה אז?".
סמברג: “לא הרבה מבינים את שגרת היום העמוסה של הספורטאים. אנחנו חיים פה וישנים פה, ואם אנחנו מסיימים אימון של שעתיים, אנחנו ממשיכים למתיחות, לחדר כושר, יש לנו פיזיותרפיסט, מעסה, פסיכולוג. אני היום בערב, למשל, אחרי שני אימונים שכבר עשיתי, ואחרי הראיון הזה יהיה עוד אחד, הולכת לתזונאי. יש סדר יום ארוך מאוד וזו העבודה שלנו. אני יודעת שלפעמים אנשים מרימים גבה ואומרים: אוקיי, אם אתם מתאמנים רק שש-שבע שעות ביום, מה קורה בשאר היום?".
קרביצקי: “להיות ספורטאי זו שגרת חיים, אין לנו שום אפשרות לעבוד במקביל וגם להיות ספורטאים שמביאים הישגים, ובגלל זה חשובה לנו התמיכה הכלכלית, והספונסרים שיעזרו לנו לשקט הנפשי, לא להתעסק בכסף אם חס וחלילה לא הצלחתי השנה ואני צריך לטוס פתאום לחו"ל לתחרות כלשהי שתקדם אותי. יש משהו ברוגע הזה או לחלופין במתח שנגרם בגלל המצב שגורם לחוסר מיקוד".
סמברג: “ובספורט כמו בכל ספורט, לפעמים נפצעים וקורים דברים. וגם אם נפצעת חלילה השנה, לא תעלה על טיסות למרות שאתה יכול להיות בפריז באולימפיאדה הבאה או בלוס אנג'לס באולימפיאדה שאחרי רק בגלל ענייני תקציב?".
שניהם שירתו כספורטאים מצטיינים בצבא. סמברג עדיין בשירות צבאי ואף על פי שהיא שמחה שהתגייסה, היא מחכה ליום שבו תוכל לצאת לחופשי. “הצבא גוזל ממני זמן ואנרגיה, זה לא סוד", היא אומרת. “אני צריכה להגיע בכל יום לבסיס, ותמיד יש משהו שצריך לעשות. מצד שני, אני שמחה שאני עושה צבא. יש לפעמים דברים, כמו למשל אחרי האולימפיאדה - הצבא ביקש ממני לטוס לשמונה ימים לארצות הברית כדי לייצג את צה"ל דרך ארגון FIDF לגיוס תרומות. אז כמובן שזה כבוד עצום עבורי, אבל את יודעת מה זה כשאומרים לך שאת לא יכולה להתאמן במשך שמונה ימים?".
הנסיעה לארצות הברית נפלה בדיוק שבוע וחצי לפני גביע העולם במונטנגרו, וסמברג לא הייתה רגועה: “תשאלי את נמרוד כמה סרטים אכלתי בארצות הברית. מצד אחד, אני גאה במה שאני עושה ורואה בזה זכות ללכת ולהרצות מול חיילים, ומצד שני, ממש פחדתי שזה יפגע ביכולות שלי בתחרות". קרביצקי: “ובסוף, כמו שאמרתי לך, זה לא פגע".
סמברג וקרביצקי לא נרתעים מהעיסוק התקשורתי בזוגיות שלהם, והשניים אף מרבים להעלות באינסטגרם צילומים וסרטונים מהחופשות המשותפות שלהם ומהאימונים. הם מתגוררים יחד במתחם המגורים של שרעבי אומנויות לחימה, ואיתם חולקים את המתחם יתר חברי הנבחרת (15 בסך הכל). הם הכירו בפריז, בתחרות שאליה נסעו יחד עם יחיעם המאמן המשותף. “הוא אמר לנו אז שאנחנו נהיה מועמדים לאולימפיאדה", מספרת סמברג, ואומרת ששם ניצת הקליק הזוגי. קרביצקי: “ואולי עכשיו נסגור מעגל בנסיעה הבאה לפריז. הנה אופציה לקמפיין זוגי!".
על השאלה אם קל להיות בני זוג בתחום תחרותי, כשמובן מאליו שלעתים יהיה בבית מי שניצח ומי שהפסיד, הם עונים שהם מצליחים גם בגילם הצעיר לעשות את ההפרדה. “אנחנו יודעים לנתב את הדבר הזה, יודעים לעשות את ההפרדה שמה שקרה בחדר זה אימון ומה שקורה פה זו הזוגיות", אומר קרביצקי.
סמברג: “זה נכון. אבל אפשר להוסיף גם שאי אפשר לריב עם נמרוד. הוא בן אדם כל כך טוב, ומכיל את כל הסיטואציה. אם זה גם את הלחץ שלו, וגם את שלי. אני תמיד נמצאת שם בשבילו, אבל הוא באמת מסוגל להכיל את הלחץ, את העצבים, את האימונים ואת הכל. אבל אנחנו קודם כל שם אחד בשביל השנייה ולפני הספורט לגמרי".
בכל הנוגע לגיל, יש תאריך תפוגה בתחום שלכם?
קרביצקי: “זה תלוי גוף, בדומה לג'ודו. אצלנו בארץ רוב הספורטאים בתחום הם עד גיל 28, אבל בעולם יש גם מבוגרים יותר".
סמברג: “בקרב על המדליה התחריתי מול מישהי בת 30. יש יתרון לספורטאים הבוגרים, כי הם היו במעמדים האלה. אני ונמרוד בין הצעירים שיש בקטגוריות. אני ועוד מתאמנת ספרדייה היינו הכי צעירות בכל הענף".
הדחייה בשנה של אולימפיאדת טוקיו עשתה טוב לסמברג, שמודעת לכך שייתכן ולא הייתה עומדת בקריטריונים בשנה לפני כן. “זו הייתה שנה משמעותית שמאוד התקדמתי בה", היא אומרת.
היית פייבוריטית?
“הרגשתי שאני פייבוריטית, אבל שפשוט לא רואים בי פייבוריטית, לא הישראלים ולא המתחרות מחו"ל. ידעתי מה אני שווה, אבל הסביבה גרמה לי לפעמים לחוסר ביטחון. וכשאני מדברת על הסביבה, אני חלילה לא מדברת על נמרוד והסביבה שלי כאן, אלא יותר בדיבור שהיה על אנשים אחרים במשלחת האולימפית וגם בטאקוונדו העולמי. היו כמה מדליסטיות מריו שהתחרו, ואלופות עולם ואלופות אירופה, והייתה לי הגרלה מאוד קשה. ידעתי שאני מסוגלת, אבל לפעמים הייתי נתקלת בכל מיני פוסטים שפורסמו ואף אחד לא דיבר עליי. אז תהיתי אם זה נכון שאני פייבוריטית או שזה רק בראש שלי".
כשאני שואלת אם השאיפה עכשיו היא להביא מדליית זהב, סמברג מסבירה שהיא תמיד מכוונת לזהב: “זה לא שאני אומרת ‘הנה, הבאתי ארד ואני צריכה עכשיו להשתדרג'. גם לטוקיו הגעתי במטרה להביא זהב. אני לא אגיד את זה בקול, אבל זו המטרה שלי בלב. זו המנטרה שלי כשאני צועדת על המזרן לפני כל קרב. אני נותנת את כולי אבל יודעת שאם זה יביא לי ניצחון, אז תודה אלוהים, ואם לא, זה כנראה לא היה שלי".
יש משהו רגוע בגישה של שניכם, בהתחשב בתחום התחרותי והלחוץ שאתם נמצאים בו.
סמברג: “זה לא שאין אכזבות. יש הרבה קושי. התחריתי באולימפיאדת הנוער ב-2018 וסיימתי במקום החמישי וזה היה רגע שובר עבורי, כי הייתי פייבוריטית וכיוונתי למקום הראשון. ואז, רגע לפני שעליתי למטוס לטוקיו, אחד הכתבים שזכר אותי מאז אמר לי ‘אבישג, את הולכת לזכות, אני מכיר אותך'. וזה לא שלא שמעתי את זה מנמרוד או מיחיעם, אבל פתאום בן אדם שלא ממש מכיר אותי אמר לי את זה רגע לפני שאני עולה למטוס, אז זה מאוד חימם את לבי וחיזק. אבל כן, אנשים רואים רק את המדליה ולא את הקושי שמאחוריה. זה אופי וגם למידה, כשאת מסתכלת על המטרה וזוכרת שצריך ליהנות ממה שקורה מסביב, את לא שומעת את המשברים. אז המשקל נתקע, אז היה אימון לא טוב. מה זה משנה? אני עושה שלושה אימונים בכל יום".
ובכל זאת, יש משבר גדול שאתם זוכרים?
סמברג: “שלושה שבועות לפני התחרות בטוקיו צירפו ספורטאית מקנדה, אין לי מושג למה. כרטיס חופשי או פוליטיקה, כך או כך, זה גרם לכך שזה שינה את כל ההגרלה, ונכנסתי להגרלה שהיא סיוט. אני זוכרת שאמרתי ליחיעם שאני לא טסה, אין לי מה לטוס. אחרי שראיתי כבר את ההגרלה וראיתי את עצמי עומדת על הפודיום בגמר, פתאום שינו הכל, הוסיפו לי קרב. במקום שני קרבות מדליה היו לי שלושה. עוד קרב שאפשר להפסיד בו. ולא הפסקתי לבכות שבועיים".
קרביצקי: “היא בכתה והיה לה מאוד קשה, אבל אמרתי לה: לא הפסדת כלום, יש לך עוד צ'אנס לזכות בזהב".
סמברג: “היה לי קשה לקבל את העובדה שמסיבה לא ברורה אנשים שמזיעים את החיים שלהם, מקבלים את הקריטריון וברגע אחד הכל משתנה".
קרביצקי: “לי היה משבר בגיל 17, בדיוק במעבר בין הנוער לבוגרים. הגעתי פייבוריט. ואת יודעת, בספורט בסופו של דבר אין כזה דבר פייבוריטים, כי צריך לנצח, וכל אחד יכול להפסיד בכל רגע בעיקר באומנויות לחימה. מרוב שהרגשתי פייבוריט ביקשתי מהמשפחה שלי לבוא איתי לתחרות, לטוס איתי, כי ידעתי והרגשתי שאני מנצח".
סמברג: “הוא לא רק הרגיש, הוא גם זכה בכל תחרות לפני כן".
קרביצקי: “ואז הפסדתי בסיבוב הראשון ובכיתי כמו בלידה".
סמברג: “והוא לא בוכה".
קרביצקי: “אמרתי לעצמי, אני בן 17, אוטוטו מתגייס ואני לא מצליח. מה אני אעשה, אפרוש? היו לי כבר מחשבות מה לעשות עם החיים, והייתה לי שיחה עם יחיעם, שאמר לי: תמשיך, בסוף תצליח, אני באמת מאמין שאתה תצליח. יש אנשים שמצליחים בגיל יותר מאוחר. וזה בדיוק מה שקרה. שנה וקצת אחרי כן, זכיתי באירופה, שנתיים אחר כך הגעתי למקום השני.
סמברג: “אחרי השנה הזו הוא לא ניצח, הוא הביס את כולם".
קרביצקי: “שבועיים אחרי אליפות אירופה יחיעם הטיס אותי לתחרות בוגרים בקרואטיה. ואני אומר לו, אני לא מבין, אם הפסדתי בנוער, איך אני אנצח את הבוגרים? אבל הבסתי את כולם עד לחצי הגמר. זה נתן לי ביטחון ודרייב להמשיך הלאה וידעתי גם להסתכל וליהנות מהדרך. בדיעבד אתה מבין שהפסדת למטרה טובה, הפסדת במטרה להצליח".
סמברג: “אנשים לא מבינים מה הבאסה בטאקוונדו. כששואלים אותנו עכשיו על פריז, אנחנו לא מדברים על מדליה, אנחנו מדברים על להיות שם. כי בטאקוונדו יש לך יום אחד להצליח. קמת חולה, יש לך פציעה, אז ביי. וכרגע אנחנו נלחמים על להיות בדירוג של השישייה כדי לא ליפול על יום באסה".
בלוח התורנויות שבאולם האימונים כתוב בטוש שחור שמה של סמברג. אין הנחות גם לאלופה האולימפית, שבדיוק כמו כל אחד מחברי הנבחרת ממשיכה לנקות את המזרנים אחרי אימונים כרגיל. “יחיעם תמיד אומר לנמרוד, כשאני מנקה, תצלם ותעלה לרשת", היא אומרת. ובזמן שהתקשורת עסוקה בלדבר על אולימפיאדת פריז, השניים מתכוננים לתחרויות הקרובות. קרביצקי בסלובניה, ואם סמברג תקבל אישור מהצבא, היא תצא לערב הסעודית לטורניר נשים מיוחד בטאקוונדו. התחרויות חשובות להם לא רק עבור הניקוד המצטבר אלא גם לניסיון ולעבודה מול יריבים. בתקופת הקורונה הביאו עבורם במיוחד מתאמנים מצ'ילה ומגואטמלה למחנה אימונים מיוחד כדי לסייע לחברי הנבחרת הישראלים להתאמן פשוט מכיוון שאין ל-15 חברי הנבחרת יריבים מקומיים.
אתם מרגישים שדברים קצת זזים מבחינת תקצוב אחרי הזכייה של אבישג?
קרביצקי: “אנחנו לא מתעסקים בזה, אנחנו מתאמנים ועוסקים בספורט בלבד, ואין לנו תלונות, אבל בואי נאמר בעדינות שלא יזיק איזה שיפוץ קטן במגורים שלנו".
סמברג: “אני אישית לא מרגישה שפתאום נהיה לנו ציוד. חסר לנו ציוד. אנחנו מתאמנים על משהו שנקרא רקטות והן שבורות. זה אביזר שהוא נחוץ בדיוק כמו חישוק בהתעמלות אומנותית. אז בכנות, יש לנו גם הליכונים שלא עובדים. אז נניח אנחנו יוצאים לריצה של שעה על הליכון, אז נמרוד עולה ואז אני, וזה לוקח לנו שעתיים".
למרות הכל הם מעולם לא הרגישו שהם אנדרדוג. “תמיד הרגשנו מעצמה", הם אומרים, גם מול מתחרים אירופים שנחשבים לטובים בעולם בתחום. “אנחנו מגיעים עם רעל בעיניים ומוכנים להילחם, אבל רגע אחר כך אנחנו גם חברים טובים של כולם. אנחנו לא מסתכלים לא מלמטה ולא מלמעלה על אף אחד".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, והם חוזרים לאימון השלישי שלהם, הם מבקשים שלא אשכח להזכיר את יחיעם שרעבי המאמן. “הוא כמו אבא, גם מבחינתי וגם מבחינתה", אומר קרביצקי. “הוא תמיד איתנו בקשר, גם אם בשלוש לפנות בוקר, וגם אם מדובר בעניין אישי לחלוטין שלא קשור לספורט. הוא המאמן הכי טוב בעולם ואכפת לו מאיתנו כבני אדם קודם כל. החלום שלי שתהיה לו חשיפה גדולה".
סמברג: “אנשים לא מבינים כמה ההצלחה היא קודם כל של המאמן. הוא איתנו בכל רגע, בכישלונות, בשיברון הלב, בתהליך, באימונים, הוא בונה לנו את התוכנית קדימה, הוא שם בכל הרגעים וכמובן בניצחונות. חצי מדליה היא שלו. אם אני עולה בלעדיו, אני לא יודעת מה לעשות, הרמה יורדת ב-50% אם הוא לא שם".