האתלט הישראלי יונתן קפיטולניק עדיין מתקשה לעכל את זכייתו בשבת האחרונה בתואר אלוף העולם U20 (עד גיל 20) בקפיצה לגובה בתחרות שהתקיימה בקניה. יממה לאחר מכן הוענקה לו מדליית הזהב בטקס מרגש. "ההתרגשות הייתה מדהימה", הוא תיאר שעות ספורות לפני שעלה למטוס ונחת היום חזרה בארץ. "ההתרגשות הייתה כבר בחדר ההמתנה. אתה נמצא שם עם זוכי מדליות במקצועות אחרים, כולם שמחים ומאושרים, וזה רגע מדהים. ואז קוראים את השם שלך, אתה עולה למקום הראשון, שומע את 'התקווה', מסתכל על הדגל וזה ממלא אותך בהמון גאווה".
המדליות של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת טוקיו הגבירו אצלך את המוטיבציה?
"זה נתן מלא השראה, כי אתה רואה ספורטאים ברמה מאוד גבוהה שנותנים את כל כולם כדי לייצג את עצמם ואת המדינה בכבוד. כשאתה מסתכל עליהם, אתה אומר: 'גם אני רוצה להצליח ולהביא כבוד'. העובדה ששתי התחרויות גם התקיימו בסמיכות יחסית זו לזו מבחינת הזמנים, עוד יותר הגבירה את המוטיבציה להוכיח שאני יכול".
קפיטולניק, 18, הוא הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של יאנה, מנהלת פרויקטים, וארז, כלכלן. עד גיל 11 גדל באור יהודה, וכשעלה לחטיבה, המשפחה עברה לגני תקווה. בגיל 15 החל להתאמן באופן מקצועני בפעם הראשונה, כאשר לפני כן חיפש את מקומו בענפי ספורט שונים. "מגיל קטן מאוד אהבתי ספורט", הוא מספר. "ניסיתי לשחק טניס, כדורסל, כדורגל. ניסיתי לחפש הרבה דברים, לחפש איפה אני מרגיש שייך ומרגיש אני. אבל באף ענף לא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. כשהגעתי לאתלטיקה, כבר מההתחלה ראיתי שאני מוקף בסביבה טובה, באנשים טובים שרוצים שאצליח. אנחנו, הספורטאים, כולנו קבוצה אחת, כולנו רוצים שכל אחד יצליח, כולנו תומכים אחד בשני, כמו משפחה גדולה".
את ענף האתלטיקה גילה בזכות מורה בבית הספר. "בכיתה ט' היה לי מורה לספורט בשם עופר", הוא מספר. "הוא ראה בי את הפוטנציאל מהרגע הראשון. ראה שאני בחור מוכשר, ארוך וגדול, ושאני יכול להיות טוב בתחום האתלטיקה. הוא קישר ביני לבין אנטולי שפרן, המאמן שלי, וככה זה התחיל".
מאז כבר הספיק קפיטולניק לקצור שלל תארים, בהם אלוף ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה שנתיים ברציפות (2020 ו־2021) ואלוף אירופה U20. הוא מודה כי כשהחל להתאמן, לא דמיין שבתוך שנים ספורות יגיע להישגים כה מרשימים. "כבר מההתחלה נורא התחברתי לספורט, וכן ניסיתי לעשות הכי טוב שאני מסוגל, תמיד הרגשתי שאני משתפר, מתקדם, אבל לא ידעתי לאיפה זה יוביל", הוא מספר. "לא ידעתי שאני פה כדי ללכת לאליפות אירופה או עולם, הרגשתי שאני פה כדי לבוא וליהנות. אבל כשבכל שנה ראיתי שאני משתפר, הרגשתי שאני מתחיל כבר להיות מתחרה רציני, שלא מגיע לאימונים רק בשביל הפן החברתי אלא כדי להראות כמה אני שווה, כמה אני חזק".
לבד במים העמוקים
לאליפות העולם באתלטיקה לנוער בקניה, שבה אף שבר שיא אישי, הגיע קפיטולניק ללא מאמנו האישי. "אנטולי לא יכול היה מסיבות אישיות להגיע לתחרות", הוא מספר. "כשאתה מגיע ויודע שהמאמן לא איתך, זה מכניס אותך ללחץ. אם לספורטאים אחרים יש בעיה, הם יכולים להיעזר במאמן שאיתם. אני יכולתי לדבר עם המאמן, אבל פיזית הוא לא היה שם. אתה צולל למים עמוקים לבד. אבל אנחנו כן עשינו לכך הכנות מראש, עבדנו על תרחישים, מה עושים אם קורה ככה או ככה, וזה כן נותן ביטחון. אבל עדיין, כשאתה מגיע לתחרות עצמה ורואה את כל המתחרים ומרגיש את כל האדרנלין שנכנס לגוף והמאמן לא איתך - זה מלחיץ. ידעתי שאני מסוגל להתמודד עם זה, וגם רנו לונגברה, המנהל ההישגי הבינלאומי של איגוד האתלטיקה בישראל, היה בתחרות ועזר לי".
בתחרות השיג קפיטולניק שיא אישי חדש של 2.26 מטרים (הקודם היה 2.25 מטרים). "עברתי בניסיון הראשון את הגובה 2.19 מטרים, והמתחרים הפולני והאיטלקי לא עברו בכלל את הגובה", הוא משחזר. "כשהם לא עברו והבנתי שאני המתחרה היחיד שנשאר ובעצם המנצח, ההרגשה הייתה עילאית, כי אתה יודע שכל מה שהקרבת, שכל הקריירה שלך - התנקזה עכשיו לרגע של ניצחון. היה מאוד מרגש, כל הלחץ יצא. ההתרגשות מילאה את מקום הלחץ, ואתה מבין שיש לך את זה, שניצחת, שאתה אלוף העולם".
מהו הדרייב שלך?
"אני אוהב את הספורט הזה, אני אוהב את האנשים שאני מתאמן איתם. אני לא מתאמן כי אני חייב, אני פה כי אני אוהב את זה. מה שמניע אותי הוא האהבה שלי לענף".
עם ההצלחה מגיע גם התיאבון?
"אני עכשיו בשנה האחרונה של נוער, ובשנה הבאה מתחיל את תחרויות הבוגרים. בתור ספורטאי אני חולם להגיע לאליפויות אירופה לבוגרים, לאליפות העולם. שם הרמה הכי גבוהה שנמצאת בענף. עכשיו, ככל שאני מתקדם ומצליח לקפוץ לגבהים גבוהים יותר, אני מרגיש שאנחנו עושים משהו מאוד נכון. עם כל העזרה שאני מקבל מאיגוד האתלטיקה בישראל ומהאגודה שלי מכבי תל אביב, אני מרגיש שאני יכול להגיע להיות מתחרה חזק ויכול להגיע למקומות הגבוהים ביותר".
הם תמיד איתי
שגרת האימונים של קפיטולניק כוללת לפחות אימון אחד ביום, בוקר או ערב, ו"בזמן שאני לא מתאמן, אני בצבא. אני חייל עכשיו, משרת בשלישות ברמת גן", הוא מספר. "אופי האימונים משתנה בהתאם למה שרוצים להשיג. יש אימונים שיכולים לקחת שעות: עד שלא משיגים מטרה שהצבנו לעצמנו, לא מסיימים אימון; ויש אימונים פשוטים יותר. כמו כל דבר בחיים, גם כאן יש את הרגעים הקשים, שלא הולך לך, תקופות שאתה לא מרגיש התקדמות ולא מצליח להביא את המקסימום שלך. אבל חשוב לזכור שלכולם יש רגעים כאלה ואסור לוותר בהם, אלא לקחת את עצמך בידיים, לעבור את התקופה הזאת ולהמשיך הלאה".
עד כמה אתה נאלץ לוותר על חוויות נעורים לטובת העיסוק הספורטיבי?
"מתחילת העיסוק המקצועי שלי בספורט אני מרגיש את ההקרבה. חברים שלי למשל הולכים למסיבות, ואני לא תמיד יכול לבוא כי יש לי אימון מוקדם בבוקר, או שאני נמצא באימון. אבל אני מרגיש שכשבאמת אוהבים מספיק את הספורט, אתה נשאב לזה, מתחבר לזה והכל שווה את זה".
איך הקורונה השפיעה על האימונים?
"היינו צריכים לשמור על ריחוק חברתי ופחות להתקהל, והצלחנו ליצור לו"ז שבו כל אחד מגיע להתאמן בשעות שלו, ולא תמיד כל הקבוצה הייתה יחד. אתלטיקה היא בסופו של דבר מקצוע מאוד יחידני, אתה יכול להתאמן לבד. אבל לאט־לאט עם בוא החיסונים הצלחנו לחזור לשגרה ולהיות ביחד".
אולי זה יפתיע, אבל הוריו לא צפו בשידור ישיר בתחרות של בנם. "עם כל הלחץ שאני מרגיש, הם מרגישים לחץ עוד יותר גדול, ולכן לא צופים בשידור ישיר בתחרויות. אבל הם תמיד איתי ומקווים שאצליח", הוא מסביר. "הרגע הזה אחרי הזכייה, כשאני מדבר איתם בטלפון אחרי שהייתי הרבה זמן מנותק בגלל התחרות, הוא רגע מדהים. ההורים מאוד מתרגשים, אפילו יותר ממני אולי. הם ראו את כל העבודה שאני משקיע, את הדברים שאני עושה למען הספורט, והם נורא מתרגשים בשבילי".
בשל חזרתו ממדינה כתומה, עם נחיתתו בארץ ייכנס קפיטולניק לבידוד. "אנחנו יוצאים לפגרה ולמנוחה אחרי עונה קשה, אחרי הרבה מאמץ פיזי ומנטלי", הוא אומר. "אני מקווה למצוא את הזמן לנוח, גם בבידוד וגם קצת אחרי, ואז נתחיל לעבוד בשיא הכוח לקראת התחרויות בשנה הבאה".
הצבת כבר את המשחקים האולימפיים שייערכו בפריז כיעד?
"כל אחד שואף להגיע למשחקים אולימפיים ולתחרויות בוגרים. אני מאמין שעם עבודה קשה ותמיכה אצליח להגיע לרמות מאוד גבוהות - לאליפויות אירופה, עולם, אולי אולימפיאדה. יש כמובן גם דברים שלא תלויים בי, אבל אני חושב שעם הרבה עבודה אגיע להכי טוב שאני יכול".