אגדת הכדורסל שמעון אמסלם לא נותן לטבח בשדרות לשבור אותו, ויש לו מסר לדודי אמסלם

לפני שנה וחצי מכר שמעון אמסלם את בית הדפוס שלו, שאותו החזיק במשך 22 שנה בעיר הולדתו, שדרות. בית הדפוס של שמעון היה הרבה יותר מביזנס. אביו דוד כבר היה חולה באותם ימים, וכיוון ששמעון רצה להרוויח עוד זמן איכות עם אביו לפני שהכל ייגמר, החליט שבית הדפוס הקטן, שייצר מדבקות והעסיק רק תושבים משדרות, יהיה גם מקור פרנסה לאשתו וילדיו, ובעיקר תירוץ טוב לרדת לפחות שלוש פעמים בשבוע לעיר, כדי לאכול ארוחת צהריים עם אביו: "זה היה מפעל שהעסיק בשיאו עשרה עובדים, וקצת הרווחתי ממנו, אבל האמת שרציתי ליהנות עוד מאבא שלי, והחזקתי את המפעל באזור התעשייה. היינו אוכלים גם פה קסאמים. הייתי הולך להביא משהו מהאוטו, ופתאום היה עף לא רחוק ממני איזה צינור מעזה. ידענו להבליג, לא היה לנו מקום אחר, בלענו הרבה כל השנים, חלק מהאנשים עזבו".

לא ברור איך נולד מעליזה ודוד אמסלם אותו שמעון, 2.04 מטר גובה, וכשאני שואל אותו אם הייתה במרוקו איזו גנטיקה של ענקים במשפחה, הוא מצחקק ועונה שלא. ההורים היו בגובה ממוצע, אבל ארבע אחיותיו ענקיות, סביב 1.80 מטר, והבכורה שלו, ירדן (31, אנליסטית בחברה בורסאית במיאמי), מתנשאת לגובה 1.85 מטר. גם האמצעית יובל (27, מהנדסת ביו־טכנולוגיה) גבוהה, וסוגר את הילודה לוטן, 22, היום כדורסלן בהפועל גליל עליון, שהגיע ל־2 מטר.

אנחנו יושבים בבית קפה בשכונה הצפון תל אביבית שבה גר אמסלם, אבל הוא נשאר פטריוט של שדרות, והדימוי התקשורתי שהודבק לעיר חורה לו: "לא משנה מה - תמיד כדי לקבל הלך רוח מקומי, התקשורת הולכת לאותו בעל מכולת ממורמר שיושב בכניסה לחנות, או לאיזה עוד רגזן על הברזלים לא רחוק משם. אני כועס שתמיד הולכים לדמויות הקיצון האלה. בשדרות לא מבינים מה הקטע הזה. יש שם 40 אלף איש, והיום כל מי שלא תחשוב עליו - נמצא שם. אמדוקס, אינטל, אזור תעשייה עמוס שמחזיק מפעלים של עלית, אסם, כל סוג שתרצה. עיר תוססת עם הופעות וספורט ומרוצים שנתיים".

אבל מאז השבת של 7 באוקטובר, כשטנדרים עמוסים מרצחי חמאס פלשו לרחובות המוכרים כל כך לשמעון, העיר התרוקנה מאנשיה, שנפוצו לכל מקום מציל חיים, ונשארה פגועה, כאובה ומדממת. ראש העיר הכריזמטי והכועס, אלון דוידי, מתראיין לכל מיקרופון ומודיע שלא יאפשר לראש הממשלה ושריו לממש את תוכניתם להחזיר את התושבים הביתה, כל עוד לא הסתיימה המלחמה בעזה. ואף ששדרות ודוידי לא ישנים כמו שצריך בלילות כבר יותר מ־20 שנה בגלל הטיווח הלא נגמר מעזה, ראש הממשלה נתניהו הוא דמות נערצת בעיר, ומפלגת הליכוד גורפת בכל מערכת בחירות כ־50% מהקולות בממוצע. אמסלם מנסה להסביר: "אני לא שופט אף אחד. יהיו אלה שתמיד יאשימו, אבל כשאני עולה למגרש, בחיים אני לא אתלונן. אנשים לא מבינים למה יש לימין אחיזה כזאת חזקה בדרום. קודם כל, אלה אנשים שיש להם גאווה על מי שהם. לא אוהבים שמתנשאים עליהם או שיגידו להם מה לעשות. הם יגיעו למסקנות שלהם בעצמם. זו גאווה, להבדיל מגאוותנות. היהירים לא יקבעו להם".

בבחירות הבאות נתניהו ינצח בשדרות שוב?
"אני לא יכול לדעת. קח את עמיר פרץ. תושב שדרות שלא עזב אף פעם, אכל פה קסאמים, יוצא מרוקו. כשהוא היה ראש עיר, הוא שינה את העיר לטובה. בתקופה שהוא היה - שדרות הייתה ב־3% הגבוהים של הדירוג הארצי בהגעה לתעודת בגרות, אבל כשהוא רץ כיו"ר מפלגת העבודה - המפלגה קיבלה בשדרות 5%־6%".

בוא אני אפתיע אותך. העבודה קיבלה עם עמיר פרץ בשדרות 25%, הכי הרבה בעיר. הליכוד ירדה ל־10%, פחות מהמפד"ל.
"וואללה, הפתעת אותי. זאת לא הטעות הראשונה שלי בחיים. אבל זה רק מוכיח שנציגים אותנטיים של הדרום תמיד יקבלו את האמון של הבוחרים".

שדרות אוכלת טילים 20 שנה ויותר, אבל התושבים שלה לא באים בטענות לליכוד ולראש הממשלה.
"אתה שואל אותי איך זה יכול להיות? יש אנשים שלא רע להם. יש להם מכוניות והם נוסעים לחו"ל פעם־פעמיים בשנה. אזורי התעשייה בשדרות מפוצצים, בספיר לומדים עשרת אלפים סטודנטים, ואחוזי הבגרות גבוהים. לאנשים טוב גם בשכונות החילוניות וגם בדתיות. אני חושב שההתנהגות הזאת ביום הבחירות בסוף באה מהכעס על מה שקרה להורים שלהם".

אתה מאמין בזה היום?
"אשכנזים־ספרדים? פחחחח, זה מת, אח שלי. זה אף פעם לא ייצג אותי ואת המשפחה שלי. בחיים אצל אמא ואבא שלי לא דיברו על זה בבית. לא היה שיח כזה. גדלנו בנוער העובד והלומד. אבא שלי לא היה הולך לבית כנסת. אני, שהשלמתי מניין עד גיל 18, לקחתי אותו מיוזמתי".

אבל תראה את השר דוד אמסלם, הוא חי ונושם את זה.
"אני לא אוהב את הסגנון של דוד אמסלם. אגב, גם לאבא שלי קראו דוד אמסלם. אני והעם פה לא רוצים לראות את הגועל הזה במדינה. אני שואל את אמסלם, איך זה עוזר לנו, איך זה מקדם אותנו כעם? זו קריאת השכמה גם לו. אני רואה ושומע, בעיקר עכשיו, אחרי הסיוט של השבת ההיא, כל כך הרבה סיפורים על אנשים שנותנים את כולם, מזמנם ומכספם, כדי לשמור ולעזור לחיילים ולכל מי שנשאר בלי בית אחרי 7 באוקטובר. אני מסתובב כבר שלושה חודשים בלוויות, בבתי חולים, עסוק בלארגן על האש לחיילים מבסיסים שפרצו אליהם מחבלים. כמעט התייאשתי ממה שהיה פה, אבל אז אתה רואה איזה עם מדהים, חכם ותורם, וקם כל פעם מחדש".

הרגשת על עצמך מה שאמרת קודם, שיש אנשים שלא סולחים על תחושות העבר?
"באתי לתל אביב משדרות בגיל 18, ובגיל 21 הייתי הקפטן של הקבוצה הכי לבנה בישראל, הכי ממסדית, הכי כאילו מפא"י, רבין ופרס. אני, הילד שמעון אמסלם משדרות, קפטן של קבוצת הדגל. הדיבור הזה של מזרחי־אשכנזי בחיים לא ינהל אותי".

הילדות של שמעון בשדרות הייתה בשנות ה־60 וה־70. הוא בילה המון בחוף זיקים, כמה מאות מטרים מעזה. הוא זוכר את הטיולים עם ההורים שלו בעזה עד היום: "את מחבט הטניס הראשון שלי קנינו שם. את הגיטרה הראשונה שלי קנינו שם. אני זוכר את ההורים שלי שותים קפה בחוף של עזה. היו קונים דגים ופירות בשוק. הכי קל שבעולם. לא היה פחד להסתובב". הוא זוכר ילדות מאושרת בשבתות, כשהיה מסתובב עם החבר'ה באזור חוות שקמים של אריק שרון: "היה נחל קטן כזה ביער, והיינו אוכלים ענבים, תאנים וסברסים. לילי שרון הייתה מגיעה עם טרקטורון ויושבת איתנו. זה היה סוג של תמימות וילדות טובה. שדרות הייתה יישוב של 6,000 תושבים אז. כולם מכירים את כולם".

ואיך היו היחסים ביניכם לבין קיבוצי הנגב המערבי?
"טובים. היו כאלה מהקיבוצים שלמדו אצלנו בשדרות, והיה שיתוף פעולה בין היישובים. לא הרגשתי פער ביני לביניהם".

הוא שוב מזכיר את אביו: "הוא קדח נפט בחלץ. עבד מאוד קשה. שבעה ימים בעבודה ושלושה ימים בבית. אני זוכר שאבא היה חסר בבית. הוא סוג של דמות נערצת ורחוקה, ממש עד הפנסיה שלו. אמא שלי עבדה בבית ובהמשך כגננת. הוא נפטר לפני 14 שנה. אני חושב על הפער הזה בין דוד אמסלם אבא שלי לדוד אמסלם הפוליטיקאי. אין פער יותר גדול ממנו, אבל אתה רוצה לשמוע משהו? קשה לי להאמין שאמסלם הפוליטיקאי הוא בן אדם כזה גם בבית שלו".

כשהיה בן 17, אמסלם היה כוכב הכדורסל של הפועל שער הנגב. ישראל לב היה המאמן שלו שם, ובשלב מסוים עזב והפך להיות עוזרו של פיני גרשון בהפועל ת"א. בעונה האחרונה שלו בשער הנגב אמסלם הפציץ גם במשחקי הגביע שהתקיימו באולם אוסישקין. עד כדי כך היה טוב, שיהושע רוזין, המאמן האגדי, אמר אחרי שראה אותו: "מצאנו את קני לבנובסקי החדש" (לבנובסקי היה כוכב הפועל ת"א במשך ארבע עונות - א"פ).

איך היה המעבר משדרות לתל אביב?
"זו הייתה הפעם השנייה שלי בתל אביב. הפעם הראשונה הייתה טיול שנתי של בית הספר לכלבו שלום. היה שם על הגג מוזיאון השעווה ונורא התרגשנו מזה. אחרי זה אכלנו סנדוויץ' וחזרנו הביתה לשדרות. כשעברתי להפועל, קיבלתי דירה בנורדאו פינת אבן גבירול, ממש קרוב לאוסישקין. פחדו שלא אמצא את האולם. קיבלתי את המפתח לדירה, ופתאום הייתי לבד".

הבנתי שכמעט חזרת הביתה לאמא.
"הייתי על סף שבירה. צלצלתי לחבר שדרותי ואמרתי לו שאם הוא לא בא לגור איתי, אני עוזב. הוא בא, והתאקלמתי".

כשהיה בן 20 הכיר את חגית, נערה בת 17 מבת ים, דרך אותו חבר מהדירה. בגיל 24, כשהוא כבר קפטן הפועל ת"א ושחקן בנבחרת ישראל, הם התחתנו. בגיל 25 הגיע להפועל רלף קליין, ואמסלם מגדיר את התקופה הזאת כך: "הפועל לפני רלף, והפועל אחרי רלף".

אף על פי שהוא היה מכביסט על מלא?
"רלף היה בית ספר לכדורסל ופרופורציות לחיים. מאוד אהבתי אותו עד היום האחרון שלו, והיינו כל הזמן בקשר. בימי שישי הייתי לוקח אותו לארוחות בוקר מהבית שלו באבן יהודה, לנתניה. כשהוא כבר היה חולה מאוד, עשו לו אירוע פרידה. אני זוכר את זה כמו היום. מאות אנשים הגיעו ביום גשם, והוא בא ואמר שהוא רוצה רק שלושה אנשים שידברו. שמעון מזרחי, מיקי ברקוביץ' ואני".

בגיל 21 הוא קיבל הצעה ממכבי ת"א. הפועל הייתה על סף פירוק, ועורך דינו איתן ארז התקשר ואמר שלא מוותרים על הצעה כזאת. אמסלם הקשיב ונסע לאבא שלו בשדרות להתייעץ.

מה אבא אמר לך?
"הוא סיים שמונה שנות לימוד. סיפרתי לו על ההצעה של מכבי והראיתי לו את הסכום. הוא בחיים שלו לא ראה כל כך הרבה אפסים על הנייר. אבא שלי היה בארבעה משחקים שלי כל הקריירה. אמא שלי לא הייתה בכלל. היא לא הרשתה לו ללכת כי פחדה עליו. אז הוא היה שותה כוסית, יושב באוטו ושומע את המשחק ברדיו".

ומה הוא אמר לך על ההצעה ממכבי?
"הוא הסתכל עליי ואמר 'אבל אתה לא נראה מאושר'. דיברנו. אמרתי לעצמי, אוקיי, כסף, אעזור קצת לאחיות שלי, אקנה דירה - אבל עוד כמה שנים אף אחד לא יזכור אותי. אבא אמר לי שכסף הוא לא סיבה לעשות דברים שאתה לא שלם איתם, ואם אהיה טוב, כסף לא יהיה בעיה. 'אל תחתום', לא חתמתי שם".

מה שמביא אותנו לבן שלו לוטן, בן ה־20, שהתלבט קשות אם להיות שחקן פוסטר בהפועל ת"א או לשחק, ובחר בסוף בגליל עליון מליגת העל. ביום שישי, 6 באוקטובר, עלו חגית ושמעון לקריית שמונה כדי להיות עם בנם בארוחת שבת. למחרת בבוקר הם עוד היו במיטה בבית בנם כשהטירוף התחיל. שמעון: "בשש וחצי הבנתי שיש בלגן גדול בדרום. לוטן עוד רצה להישאר, אבל הבנתי שיש פה מלחמה, וישר נסענו כולנו לתל אביב".

הם מתאמנים גם עכשיו בכפר בלום. ממש קרוב לצליפות של חיזבאללה. לא פשוט.
"לוטן הוא עכשיו סוג של נווד כדורסל. גליל לא משחקת בבית שלה. הם משחקים רק משחקי חוץ, ומתאמנים בכפר בלום. אתה צריך לראות איך זה נראה שם. סוללת פטריוט, 'אכזריות' וטנקים בחנייה של האולם. הזיה. אנחנו בעולם חדש. כולם רוצים לחזור לעולם של לפני המלחמה. הלוואי שנחזור".

אתה אבא מעורב?
"אני הכי מעורב, אבל לא מתערב. אחותו של לוטן, ירדן, שיחקה ארבע שנים אצל אריה זלינגר בנבחרת ישראל בכדורעף. ארבע שנים היא חיה בווינגייט. כשלוטן היה בן 15, כעסתי עליו אחרי איזה משחק, בגלל שקיבל עבירה טכנית והוא גם התווכח. רבנו בדרך הביתה. הוא כעס שהערתי לו. הגענו למצב שעברתי מולו במסדרון בבית, ולא דיברנו. היינו לבד, כי חגית במשרד עורכי הדין שלה, בת אחת בצבא ואחרת בחו"ל. חשבתי שאני משתגע, כי לוטן זה ילד שנמצא בלב שלי, ואז אמרתי לו - מעכשיו אני רק אבא שלך. יש לך מאמן אישי הכי טוב, עופר רון, ומאמן כושר הכי טוב, רגב פנאן, וגם מאמן מנטלי. אני מעכשיו רק אבא. לא מעיר יותר. אתה יודע מה קרה עם זה? הוא בא אליי והתחיל לשאול שאלות".

אמסלם תמיד היה סוג של עובד סוציאלי באופיו. ב־15 השנים האחרונות הוא מנהל את פרויקט "היום שאחרי" מטעם המכללה למנהל, שמטפל בספורטאים שלומדים לתואר ראשון. הוא עצמו, לאחר שאמא שלו התעקשה, סיים תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת דרבי, יחד עם חברו לנבחרת, מוטי דניאל: "היינו עם הנבחרת ואמרתי למוטי 'בוא נירשם, אחרת לא יקרה עם זה כלום'. נרשמנו והסתדר".

היום הוא דואג לספורטאים למערכת שעות, למלגות, עוזר בהקלות, מלווה אותם עד שמסיימים את התואר, גם תוך כדי הקריירה. יש שחקנים עם שני אימונים ביום, מחנה קיץ, אירופה. הם צריכים ששמעון יעזור להם: "בא אליי הכדורגלן תמיר כחלון. הוא גמר קריירה בגלל פציעה, ורצה ללמוד משפטים. שאלתי אותו אם יש לו תעודת בגרות. אמר שלא. עניתי לו שאבדוק. הוא ישב לי על הווריד, עד שעליתי לנשיא המכללה ואמרתי לו שיש לנו מקרה עם בחור בלי בגרות ורוצה ללמוד, ושאני לוקח עליו אחריות. הבן אדם סיים תואר ראשון ושני ועובד כעורך דין. זה מרחיב לי את הלב".

אמסלם חי בין הכדורסל לחיים עצמם ועושה ביניהם חיבורים ואנלוגיות: "בוא נשווה לכדורסל. המדינה הזאת חיה ב־50 השנים הראשונות שלה בהבנה שלהיות טוב זה לא מספיק. צריך להיות מצוינים. כנ"ל בספורט, בעסקים ובפוליטיקה. חייבים להיות מצוינים. הסתכלתי עכשיו על הדיונים בבית הדין בהאג, והייתי נפעם מרמת הדיונים ואיך שהנציגים הישראלים דיברו שם. רמה הכי גבוהה שיש. אלה עובדי ציבור, עובדי מדינה. ב־7 באוקטובר המדינה נעלמה פה לחודש, משרדי הממשלה התפרקו ולא תפקדו, ואני אומר - זו לא מדינת ישראל שהכרתי. הפכנו להיות כמו כל המדינות, וזו קריאת השכמה לאנשים הטובים לקחת את המושכות. הסיפור שלך לא מעניין, עד שאתה מנצח או מפסיד".

ואנחנו יכולים לנצח?
"תגיד, זה מעניין מישהו, אשכנזי או ספרדי, אם נפסיד? כי כשננצח, ננצח ביחד. אני זוכר עד היום את מלחמת יום כיפור בשדרות. משאיות צבאיות ורכבי צבא ברחוב הראשי של שדרות. מראה לא הגיוני, ולוקחים אנשים מבית הכנסת לחזית. חצי מהם לא חזרו. אם נפסיד - זה משנה מאיפה אתה?".

לפני חמש שנים הצטרף אמסלם כמנהל מקצועי לפרויקט "נגב סל" של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הרשות לפיתוח הנגב ואיגוד הכדורסל. המטרה היא לצמצם את הפערים בין ילדים במרכז לפריפריה. הפרויקט הקיף 33 יישובים מכיתה ב' עד ט' - מהנגב המערבי, מהיישובים הבדואיים ומערי הדרום. זה התחיל ב־600 ילדים והגיע ל־4,500, אבל ב־7 באוקטובר הכל נעצר, כי היישובים פונו והילדים נפוצו לכל חלקי הארץ. שמעון: "זה כלל הכשרת מאמנים, מדריכים, הסעות וליגות בנגב המערבי, כדי שהילדים לא יצטרכו לנסוע רחוק. מבחינתי, אם יצמחו מתוך בתי הספר האלה שחקנים שילכו אחר כך לאקדמיות של הפועל ת"א, מכבי ת"א או גליל, זה ההישג הגדול".

ומה עם הילדים כרגע?
"יישובי אשכול למשל נמצאים עכשיו בעין גדי, אז סידרנו שהם ישחקו בדרום הרחוק, בליגה של הנגב הדרומי, כי אף אחד שם לא רוצה לוותר על החיים שלהם. זה חייב לחזור ולהיות ממומן מעוד גופים ומפעלים חברתיים. זה החיים שלי, לעזור להם לחזור לספורט ולשגרה שלהם".

קריירת הכדורסל של אמסלם הסתיימה בגיל 34 וחצי באסון שהיה יכול להיגמר גרוע עוד יותר. הוא ותומר שטיינהאואר יצאו לטיול ג'יפים בצפון, ובאזור כפר לימן עצרו למנוחה. שמעון הדליק גזייה שהתפוצצה כשהגז המוצק פוגע ברגליו. כל הצפון היה על הרגליים, ובעזרת רופא הפועל ת"א, ג'קי סרוב, הובהל אמסלם לבית חולים איכילוב: "הייתי עם חליפת לחץ ותחבושות. העור ירד לי מהגוף כמו כפפות שאתה מוריד מהידיים".
ההחלמה נמשכה שלושה חודשים, ובהפועל ת"א נכנסו ללחץ מהחוזה שלו, אחרי ששמעו מהרופאים שאין תאריך חזרה: "עזרתי להם והודעתי להם 'חבר'ה, תעצרו הכל, אני פורש'. חגית, נפלה לה הלסת. היא אמרה לי 'יש לנו שלושה ילדים, ממה נתפרנס?'. אמרתי לה לא לדאוג. יש לי את כל מה שצריך והמשפחה לא תיפגע. ואז הקמתי את מפעל הדפוס בשדרות".

אני שומע את ראש העיר של שדרות, אלון דוידי, שלא מוכן לדון בהחזרת התושבים כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, ואין ערובה לזה שהירי הרקטי נגמר. מה אתה חושב?
"אני אומר שהחוכמה לא נמצאת אצל בן אדם אחד. כל ראש עיר מחויב לתת לתושבים שלו תחושת ביטחון ולהבטיח פרנסה וחיי חברה טובים, אבל יש גם שיקולים לאומיים, צבאיים ואינטרס לנסות להחזיר אנשים לשגרה, ולשפר את התנאים הנוכחיים של אנשים שהם נוודים בארץ שלהם כבר יותר ממאה יום. שום דבר לא ברור כרגע ולא חד־משמעי, ואני לא מקנא באותם אנשים שצריכים לקבל החלטות. תחשוב על הדילמות הקשות האלה. תחשוב על הקבינט הביטחוני שצריך לקבל החלטות מבצעיות ולקחת בחשבון בו זמנית את החטופים שנמצאים במנהרות. זו דילמת האסיר הכי מטורפת שהכרתי. מסכן מי שצריך לקבל פה את ההחלטות הנוראות האלה. שאלתי פעם את פיני גרשון על הדרך לקבל החלטות טובות, שייתן כלים איך להצליח, והוא ענה שאם לא קיבלת בדרך להצלחה גם החלטות גרועות - לא תשיג את המטרה".

ומה אתה חושב שיהיה?
"אני מסתכל על הכל מהפריזמה הקטנה שלי, ומנסה להסתכל משם רחב. אנחנו האנשים בסך הכל נקבים נקבים חלולים חלולים, ואני מאמין בלעשות טוב ולחיות דרך הילדים שלך. הייתה לי קריירה גדולה, ואני כל כך נהנה עכשיו להיות ליד לוטן, שקלע בשבת האחרונה 9 נקודות בהפסד גליל להפועל חולון. כשהייתי על האי ב'הישרדות', ירדן קיבלה הודעה שהיא התקבלה לאוניברסיטת קולומביה. בתואר הקודם שלה היא הייתה על מלגה מלאה, והפעם לא. היא שיגעה את כל האנשים על האי שצריכה לדבר איתי. כל מה שהרווחתי על האי, הלך ישירות לקולומביה. מי אנחנו בלי הילדים?".

הילדות שלך בשדרות עברה בין השאר עם השכנים האלה בעזה. מה צריך לעשות עכשיו?
"צריכים להיפרד טוטאל. זה כרגע הקונצנזוס הכי גדול. לא שלום ולא שיתוף פעולה, אלא היפרדות. לא נתקלנו מעולם ברוע כזה. לא היינו מסוגלים, כגזע אנושי, לחשוב בכלל על עריפת ראשים, שריפה והתעללות כזאת בשכנים שלך. אם חשבתי פעם שחומות זה אסון, אני לא חושב היום שזה רע. יכול להיות שצריך לבנות חומה ל־30 שנה, ואם יסתדר, אפשר יהיה לבנות דו־קיום. אני לא רואה אותנו מחלימים ממה שקרה פה, כדי לדבר איתם. שמישהו אצלם ייקח פעם אחת אחריות על החיים שלהם. אני מקווה שיבנו פה קואליציה של מדינות שתפרק את עזה ותבנה מההתחלה מודל של סינגפור או הונג קונג. שאותנו ישאירו בחוץ, כי יש לנו מספיק אתגרים עכשיו בלבנות את עצמנו".

מי צריך להיות ראש הממשלה הבא?
"לא כזה מעניין אותי השם שלו. אני רוצה ראש ממשלה בן אדם, שהלב שלו במקום הנכון. שיבוא לשתי קדנציות, יעמיד אותנו על הרגליים וייתן את המושכות לבא בתור. האירוע הנורא הזה עצר את מלחמת האזרחים שפרצה פה כבר. אם נפספס את הסיכוי הזה להציל את המדינה, לא מגיעה לנו עוד הזדמנות".