זו אחת התמונות המרגשות בהיסטוריה של הספורט הישראלי: באמצע ארטיום דולגופיאט, שעלה לארץ מאוקראינה; מימינו המאמן סרגיי וייסבורג, עולה ותיק שגידל את דולגופיאט ואת אלכס שטילוב; ומשמאלו הפיזיותרפיסט אדם באדיר, ערבי ישראלי שכבר שנים הוא חלק בלתי נפרד מהצוות והוא זה שאחראי על הטיפול בדולגופיאט, שידע פציעות מאוד לא נעימות.
כולם אוחזים בדגל. באדיר בוכה אפילו יותר מהמתעמל הספרדי ספאטה, שסיים במקום השני. כולם השאירו מאחור את הקורונה, את מבצע שומר החומות ואת הדעות הקדומות, מביטים אל המצלמה ונכנסים לספרי ההיסטוריה לא רק של הספורט הישראלי, אלא גם של מדינת ישראל.
אצלנו אוהבים לומר שמדליה אולימפית באחד משלושת מקצועות הליבה יוקרתית יותר מיתר הענפים. אני לא ממש מסכים. ספורטאי לא הופך להיות גדול יותר רק בגלל הענף, אלא בזכות הדומיננטיות שלו בארבע (או בחמש) השנים שבין המשחקים האולימפיים.
אין הרבה מדליסטים ישראלים שהיו כל כך דומיננטיים כמו דולגופיאט. האלוף הישראלי הטרי זכה בשתי מדליות כסף באליפויות העולם לצד מדליית זהב באליפות אירופה (לצד עוד שתי מדליות כסף).
היחיד מבין המדליסטים הישראלים שעשה זאת היה גל פרידמן, עם שלוש מדליות באליפויות העולם, כולל אחת מזהב. הוא גם זה שכולם ציפו ממנו לא רק למדליה, אלא לזהב אולימפי.
גם יעל ארד זכתה בשתי מדליות באליפויות העולם בג'ודו, אבל השנייה הגיעה אחרי הזכייה ההיסטורית ב־1992. מיכאל קלגנוב זכה פעמיים באליפות עולם, אבל במרחק שלא היה אז אולימפי.
לי קורזיץ זכתה שלוש פעמים באליפות העולם לפני משחקי לונדון 2012, ואילולא הנסיבות הרפואיות שהשאירו אותה ללא מדליה, כנראה גם היא הייתה עומדת על פודיום אולימפי.
מה שמאפיין את פרידמן ודולגופיאט, שני האלופים האולימפיים הישראלים, הוא העובדה ששניהם ידעו שהם שייכים לפחות לטופ 3 של הצמרת העולמית בכל רגע נתון, וזה מה שנקרא חומר למדליית זהב.
לפעמים יש יותר מזל ולפעמים פחות (כמו במקרה של שטילוב בבייג'ינג ובלונדון), אבל בסופו של דבר אין הרבה ספורטאים ישראלים ששמרו על מקומם היציב בין שלושת הספורטאים הטובים בעולם.
אפרופו, שטילוב הוא מהאחראים הבלעדיים על מדליית הזהב ההיסטורית הזאת. הוא לא רק האיש שהקפיץ את התעמלות המכשירים בארץ ב־100 רמות, אלא גם זה ששימש מודל לחיקוי עבור הילד ארטיום, שנסע כל יום באוטובוס מראשון לציון להדר יוסף כדי להתאמן לצדו. הוא זה שגרם לו להאמין שאפשר להגיע מכלום למקומות הגבוהים ביותר.
וזהו בדיוק הערך המוסף שמדעני הספורט לא באמת יכולים לחקור: האמונה. אתה יכול להיות ילד שמתאמן בענף מסוים ולחלום להיות אלוף כמו שרואים בטלוויזיה, אבל הסיכוי שלך להגיע לשם יהיה גדול יותר אם תראה מקרוב איך באמת נוצרים אלופים.
דולגופיאט קיבל את המתנה הגדולה ביותר: לגדול לצד אלוף אמיתי ולראות איך הוא מגיע לטופ. דולגופיאט הוא זה שקיבל משטילוב את מה ששחר צוברי, נמרוד משיח ולי קורזיץ קיבלו מגל פרידמן ומעמית ענבר. אפילו יותר.
אילו אפשר היה לקנות מניות של מועדוני התעמלות המכשירים בארץ, הייתי מתקשר לברוקר שלי עוד לפני שדולגופיאט עלה על הפודיום. אחרי הג'ודו וגלישת הגלים, אין הזדמנות יותר טובה מזו להפוך גם את ענף הספורט המופלא הזה לישראלי.