הוריה של לינוי אשרם מספרים על הדרך למדליה: "ההצלחה היא לגמרי שלה"

חדווה: "כשלינוי התחילה עם ההתעמלות באופן רציני, הבנות שם לא קיבלו אותה. רובן היו רוסיות ולמרות שידעו עברית, הן דיברו רק רוסית. היא הרגישה תסכול. ייאמר לזכותה שהיא אמרה לי שאין לה אף חברה שם ושזה מפריע לה. הלכתי למאמנת ואמרתי לה שהילדה מרגישה שהיא לבד, שהן לא נותנות לה להיכנס לחבורה. המאמנת, בחוכמתה, הפסיקה את האימונים הרגילים למשך חודש ובאותה תקופה עשתה להן רק משחקי חברה וגיבושים. לאט־לאט לינוי התקבלה לקבוצה.

"בנוסף, היא גם התחילה להבין רוסית. היא ראתה שהיא חייבת. בהתחלה כל פעם שהבנות היו מדברות עליה, לינוי הייתה באה למאמנת ושואלת אותה מה הן אמרו, עד שאמרתי לה, 'את חייבת ללמוד את השפה'. אפילו אמרתי למאמנת שלא תדבר איתה עברית אלא רק רוסית (האם לא מהססת לנקוט צעד שלא יקל על הילדה אך יקדם אותה). היום היא כותבת וקוראת רוסית כמו שפת אם.

"לינוי הייתה מתלוננת הרבה. היו מעירים לה על המשקל ושהיא מפטפטת ולא עובדת מספיק רציני באימונים. היא ילדה שמחה, אוהבת חברה, והייתה רגילה לדבר עם חברות. שם אסור להוציא מילה. אבל היא ידעה להתמודד עם זה ואף פעם לא ביקשה לוותר על אימון. היא גם למדה להרים את עצמה באכזבות ובנפילות המנטליות. בכיתות ג'־ד' היא הייתה בוכה בגלל מקום שני, לפני כולם. ובבית ספר, אם היא לא קיבלה 100, היא לקחה את זה קשה, אבל היא בכתה בבית, לא בכיתה".

אורן: "הייתי אומר לה 'תפסיקי לבכות! תעשי יותר טוב בפעם הבאה'״. חדווה: "ואני הייתי אומרת לה שזה נהדר וזה דבר טוב ושהיא צריכה להסתכל על הטעויות שלה וללמוד מהן, והיא הצליחה להתגבר על הקטע של הבכי והאכזבות הקשות. (כל אחד מההורים מנסה בדרכו - האב גוער, האם מנחמת - לחזק את הילדה) 

"החיים שלי באותן שנים היו בין העבודה ובין לקחת את לינוי ולהיות איתה. הייתי מחכה שעתיים, משחקת קנדי קראש להעביר את הזמן ומחזירה אותה. ככל שהיא התקדמה, הדרישות עלו. בגיל 14־13 היו כבר אימונים בכל מיני מקומות. לפעמים שלושה אימונים באותו יום באולמות שונים. וזה גם לא היה קבוע.

"המאמנת אומרת לך, 'מחר אני מקבלת בחולון בשבע וחצי בערב'. היה לנו קשה עם ההסעות, אז גייסנו את המשפחה. גם את סבא וסבתא. היינו חייבים למצוא דרך שלינוי תגיע לשם ובזמן".

אורן: "כולם היו מגויסים. לפעמים הייתי עוזב את הבסיס באמצע היום כדי לקחת אותה לאימון".
חדווה: "היא הייתה אוכלת מקופסאות. מחליפה ביום שלושה מקומות וחוזרת הביתה ב־11 בלילה, מתקלחת והולכת לישון. היא רק רצתה שקט. גם בנסיעה היא העדיפה שקט. זה היה הזמן שלה להתרכז בשלה".
אורן: "לפעמים אנשים שאלו אותי, 'למה היא לא אומרת שלום?'. הסברתי להם שהיא עייפה מאוד או מרוכזת מאוד".
חדווה: "בלילה היא הייתה זזה מתוך שינה וסופרת תרגילים. השרירים רגילים לעבוד. המוח עובד על התרגול. בלי הפסקה. 24 שעות".

חדווה: "לא אמרתי פורשים. פורש זה אומר שסיימת. שאין דרך חזרה (האם משאירה פתח לילדה להתחרט). אמרתי למאמנת שהיא לוקחת פסק זמן. היא הראתה לנו שהיא מאוכזבת, בעיקר מאיתנו. אחרי כחודש אני מדברת עם לינוי ופתאום היא אומרת לי, אמא אני רוצה לחזור. טוב, אם היא רוצה לחזור אז נחזור (האם מקבלת בכבוד ובאורך רוח גם את החלטת הילדה להפסיק וגם את החלטתה לחזור). נסענו לאולם ההתעמלות. אנחנו מגיעות ושתינו עומדות קצת מבוישות, והמאמנת מקבלת אותנו ואומרת לה, 'לינוי, ג׳ודו זה גמישות, קארטה זה גם גמישות, אבל פה זה התעמלות אמנותית ופה עובדים הכי קשה, ואם זה היה קשה לך אז אולי זה לא מתאים'. אמרתי למאמנת, 'תקשיבי, הילדה לקחה פסק זמן קצר, החליטה שהיא רוצה לחזור, אז תגידי לה שתחזור ושאת מקבלת אותה' (האם אינה מהססת להתעמת עם דמות סמכות לטובת הילדה). היא הסתכלה על לינוי ואמרה, 'בסדר. לינוי, אני מקבלת אותך, אבל תדעי שמעכשיו אין פה אמא ואבא. אין יותר תלונות. בכל מה שאת מרגישה לא בסדר, תבואי אליי'. עד אז, כל דבר שהיה מפריע ללינוי, היא הייתה באה אליי ומספרת לי, ואני הייתי הולכת למאמנת למצוא פתרון. עכשיו המאמנת אמרה לה שזה נגמר. שזה ביניהן.

"לינוי חזרה להתאמן כבר באותו יום, ופתאום אני רואה שהיא בוכה. היא אמרה לי, 'אני מרגישה שהיא לא רוצה אותי פה'. החזרתי אותה למאמנת ואמרתי, 'הילדה חושבת שאת לא רוצה אותה. תיתני לה הרגשה שאת רוצה אותה פה'. אז היא אמרה, 'לינוי, אני רוצה אותך פה, אבל פה עובדים קשה, אם את רוצה פחות קשה זה במקום אחר'. אמרתי למאמנת: 'אנחנו לא הולכות לשום מקום. הילדה הזאת הולכת להיות הנדיה קומנצ׳י של ישראל'. היא צחקה, היא חשבה שאני לא יודעת מי זאת. אמרתי לה, 'את יכולה לצחוק, אבל אני התכוונתי שלילדה יש רצון, והיא תילחם כדי להצליח והיא תהיה יותר מכולן פה'" (האם מאמינה ביכולות של הילדה, לא חוששת להפגין את אמונתה ואף עושה זאת כשבתה שומעת, וכך מחזקת אותה בדרכה). 

אורן: "היא הייתה כמוני. הולכת עד הסוף גם אם כואב. ידעתי כמה לינוי נלחמה בשביל להגיע לאן שהגיעה ואמרתי שאהיה מאחוריה. היא עבדה קשה כמו סוס, ראיתי את הרצון שלה. אתם זוכרים שבילדות היו לה רגליים עקומות? אתם יודעים מה היא עשתה עם הרגליים ולמה זה הסתדר בהתעמלות? היא הכניסה את כפות הרגליים מתחת למזנון בסלון ואני שומע 'קנאק'. זה כאב לה והיא בכתה, אבל היא לא הפסיקה. היא יישרה אותן. ראיתי את זה וזה כאב לי, אבל לא אמרתי לה להפסיק, כי ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות". (האב לא מונע מהילדה לפעול בקיצוניות, עד כדי גרימת כאב וסבל עצמיים, בידיעה שהתוצאה תשרת ותקדם את הילדה).

חדווה: "גם קניתי לה נעלי פוינט של רקדניות בלט. אמרתי לה לנסות לעמוד איתן ישר, והיא ראתה שזה עובד. בכלל אסור נעלי פוינט בגיל כזה. קניתי לה מראה ענקית לחדר כדי שהיא תוכל לראות ולתקן את עצמה (האם משקיעה בהתפתחות המקצועית של הילדה גם מעבר לדרישות של אנשי המקצוע ולעתים גם בניגוד למקובל). לא אמרתי למאמנת כלום. לינוי הייתה עומדת על נעלי הפוינט, וכשהיא חזרה אחרי החופש, המורה הייתה בשוק ולא הבינה מה קרה לרגליים שלה ואיך נהיה לה פוינט כזה. סיפרתי ולמחרת המאמנת אמרה לכולן לקנות נעלי פוינט.

"חיפשתי דרכים להקל את הקשיים של לינוי באימונים. היו מעירים לה כל הזמן. המאמנת הייתה צועקת, וכל הילדות היו בוכות. לא רציתי שהילדה שלי תבכה. הייתי אומרת לה, 'לינוי, היא צועקת כי היא לא שומעת טוב'. הייתי חושבת יצירתי, איך להסביר לילדה למה צועקים עליה בלי שזה יעליב אותה. (האם בוחרת לעגל את האמת כדי להקל על הילדה) באיזשהו שלב הצעקות פשוט נעלמו". 

"כשלינוי הייתה בת 14, היא הייתה בקבוצת נוער שלקחה מקום רביעי באליפות אירופה. אחרי זה היא עברה לאישי ובגיל 15 פלוס הייתה באולימפיאדת בייג׳ין והגיעה למקום חמישי באולימפיאדת הנוער. אלה הישגים מצוינים ויוצאי דופן. ואז היא נכנסה לסגל האולימפי, והאיגוד התחיל לשלם על הוצאות התחרויות. בשלב הזה היא לא הגיעה לתיכון באופן מסודר. שעתיים פה ושעה כאן. זה היה בעייתי. ידעתי שהיא צריכה מסגרת לימודית אחרת, עם תמיכה בספורטאים. פניתי לעיריית ראשון לציון, וסמנכ״ל הספורט עזר להעביר אותה לגימנסיה הריאלית, שם תומכים בספורטאים". (כשהאב מזהה קושי לשלב בין שני המרכיבים החשובים בחיי הילדה, הוא פועל למציאת מסגרת מתאימה יותר למצבה). לינוי הבינה שזה לטובתה ושיתפה פעולה.

"לינוי רצתה ללמוד פיזיקה וכימיה אבל לא היה לה זמן להגיע לשיעורים. שילמנו על טיולים של בית הספר, אבל היא לא יצאה אליהם. שילמנו גם על חומרי לימוד שהיא לא הצליחה להגיע אליהם. המנהלת הבינה והתחשבה בנו, גם כלכלית. כשהיא הייתה בכיתה י׳, עדיין לא הייתי מוכן לוותר על זה שתהיה לה בגרות. אם תלמידים אחרים עושים את הבחינות במועד א׳ ומועד ב׳, אז ללינוי היה מועד ג׳ ומועד ד׳. היא הייתה עושה מבחן לבד. הבגרויות שיש לה הן אלה שהיא עשתה בשנה הזאת".

חדווה: "היא הייתה תלמידה מצטיינת, וידעתי שהיא תוכל להשלים את הלימודים אחר כך, אבל אורן לא היה מוכן לקבל את זה. בשבע בבוקר היו לה שיעורים פרטיים. הוא לא נתן לה לברוח. היא הייתה מתבכיינת אצלי, אבל לא יכולתי לשבור את המילה של אורן. בחיים לא הייתי פוסלת מולה משהו שהוא אמר. אם זה היה מפריע לי הייתי תופסת אותו אחר כך ומדברת איתו". (לאם חשוב ליצור חזית אחידה עם האב מול הילדה, לכן היא חולקת עליו רק באופן דיסקרטי).

אורן: "אם הייתה לה בחינה חשובה, הייתי נלחם עם המאמנת ושולף אותה מהאולם".
חדווה: "לפעמים אמרתי לו שיניח לה. כי מספיק יש לה את העומס מחוץ לבית, והבית אמור להיות מקום מפלט".
אורן: "ידעתי שאני מקשה עליה, אבל נראה לי שהיא עומדת בזה. היא הייתה עצמאית לחלוטין. קמה לבד ומארגנת את עצמה. אבל הייתי צריך להבין בעצמי ולהשתנות. לינוי הגיעה לטופ העולמי ולא הייתה אפשרות ללכת אחורה. בשלב הזה ירד לי האסימון ואמרתי לעצמי, היא כבר ברמה מאוד גבוהה. אז לשבור הכל בשביל העיקרון של הלימודים? ויתרתי על הערך הכי חשוב שלי ונתתי לה לפרוש מהלימודים. אבל ברגע שהחלטתי לוותר אמרתי לה, ברור לך שאחרי זה, אחרי שההתעמלות תיגמר, את משלימה את כל הבגרויות. (טובת הילדה עומדת לנגד עיני האב, לכן הוא מסכים להרפות ברגע מסוים, אך גם מתנה זאת בביצוע מאוחר יותר). לינוי אמרה לי שהיא מבטיחה. אמרתי, אוקיי. ידעתי שהעברתי לה את ערך ההתמדה.

"לא ויתרתי ללינוי אף פעם. לא בלימודים. לא באימונים. לא לשבת בבטלה לפני תרגיל. לא נתתי לה לישון אצל חברות לפני תחרויות. אפילו כשהיא כבר הייתה בת 20, לא נתתי לה לישון אצל החבר שלה. חדווה אמרה לי, 'היא בת 20!', אבל זה לא מעניין אותי. יום לפני אליפות עולם היא צריכה לישון טוב". (ברגע שהאב לוקח שליטה על האימונים של הילדה, הוא עושה זאת בהתמדה, בנחישות ובתקיפות האופייניות לו). 

חדווה: "בשנים שהשקענו בלינוי, מבחינת האחים שלה, לקחתי אותה לבילוי. הפריע להם שאני ממקדת את כל תשומת הלב בה. אפילו היה נתק בינם לבינה במשך תקופה. אבל מבחינתי הייתה הצדקה לכל הזמן שהקדשתי לה, כי זה מה שהילדה שלי הייתה צריכה. תמיד הצעתי להם לבוא איתי, או לשבת איתי בבית, או לצאת איתי כשהיה לי קצת זמן. (אף שהאם בטוחה בעצמה ושלמה עם חוסר האיזון בתשומת הלב לילדיה השונים, היא גם מכירה בבעייתיות ומנסה לצמצם אותה בדרכים שונות). אבל הם לא שיתפו פעולה, לא הכניסו אותי לעולמם. הם כעסו ולא היו פתוחים להצעות שלי. מצד שני, הם הבינו שצריך להקריב ובחיים לא אמרו משהו נגדה. אבל זה היה שם".

אורן: "יום אחד עידן אמר לי, 'איזה כיף ללינוי, היא כל הזמן טסה לחו״ל'. אמרתי לו, 'מה אתה חושב שהיא עושה בחו״ל? היא טסה, לא רואה כלום, מסיעים אותה לאולם, היא מתחרה וזהו, היא חוזרת לארץ'. היה צריך להסביר להם שהעיסוק של לינוי זה לא איזה בילוי שאנחנו מאפשרים לה, אלא עיסוק מקצועי, תובעני וקשה".

אורן: "אני יותר מהיר, ישר פועל למטרה".
חדווה: "לכל אחד מאיתנו יש תפקיד עם לינוי. הצד הפסיכולוגי הרגשי הוא שלי. נתתי למאמנות להבין שבלי ההורים הן לא יצליחו, שלא נשב להן על הנשמה אבל הן חייבות לשתף אותנו. אני חושבת שהבאנו לשינוי בגישה בתחום הזה. אני קוראת לזה משולש אהבה: יש את המאמנות שכועסות, מעירות ונותנות ביקורת, ויש אותנו, ההורים, שמלטפים ומחזקים כשצריך — אז או שהמאמנות מפסיקות להעיר ולכעוס, ואז לא צריך שאנחנו נלטף, או שהן לא מפסיקות ואנחנו נמשיך ונלטף, כי אי אפשר לעבוד כשאומרים לך כל הזמן שאתה לא בסדר. (האם מוכנה להילחם ולהביא לשינוי כללים כדי שהילדה תזכה לתמיכה הרגשית שהיא זקוקה לה). אני חושבת שגם בגלל הליטוף שלנו, לינוי לא הפסידה תחרות אף פעם".

אורן: "ברור שלא הפסידה! תמיד היא בשלושת המקומות הראשונים. היא גם תמיד מפרגנת למי שהייתה טובה ממנה והיא לומדת כל הזמן. אנחנו מצלמים אותה והיא מסתכלת על עצמה בטלפון ומנתחת מה היא עשתה לא נכון".
חדווה: "בנות בגילה של לינוי היו מפותחות ממנה ברמה החברתית. היא נשארה ילדה עד גיל מאוחר כי חוץ מאולם ההתעמלות היא לא הכירה שום דבר. גם לא היה לה שום מרד גיל ההתבגרות".
אורן: "לא הרגשנו שאנחנו מונעים ממנה משהו, כי זה מה שהיא רצתה. ואף פעם לא הכנסנו גוף זר לחינוך שלנו. לא פסיכולוג ולא יועץ, רק את המאמנות".

כשהיא נסעה לאליפות העולם, לא רציתי לנסוע, המתח גמר אותי. כשלינוי הבינה שאני כנראה לא טסה, היא אמרה לי, 'נכון שאת באה?', מיד אמרתי לה, 'ברור שאני באה!', ובאתי. אני חושבת שצריך להביע רגשות, אבל גם לעשות הפרדה בין זה ובין העשייה, שהרגשות לא יגרמו לה לשקוע. טיפה חולשה וטיפה כאב יכולים להפריע ללינוי בדרך. אם היא תחשוב על איזה מתח או ריב או משהו שעצבן אותה, היא לא תצליח בתרגיל, אבל אם היא נהנית, היא תעשה את זה מושלם. אבל אני כן בוכה, בסוף תחרויות. אני מתפרקת, ואז לינוי מתחילה לבכות. אנחנו בוכות יחד. ומה שאמרתי לה פעם, שהיא תמשיך רק אם היא נהנית מזה, תופס עד היום. תמיד אני אומרת לה: ״אל תשכחי ליהנות״. (האם שבה ומדגישה בפני הילדה את העיקרון שלצד ההשקעה והמאמץ, חייבת להיות גם הנאה). 

אורן: "לינוי יכולה להתאמן שעות ולא בדיוק ליהנות, אבל כשהיא עולה למשטח, המאמנת אומרת, 'אני לא יכולה להסתכל עליה מרוב האש'. היא אוהבת להתחרות".
חדווה: "אנחנו הולכים מתחרות לתחרות ומה שעושים — עושים עד הסוף".

הספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר