הגיעה רחוק: האתלטית שניצלה מהטבח במינכן נזכרת ברגעי האימה

זה היה אחד מהישגי השיא של ספורטאי ישראלי אי פעם. משחקי אסיה. בנגקוק. דצמבר 70'. כשהיא חופנת בידיה שתי מדליות זהב יוקרתיות, שנה בלבד לאחר הולדת בתה הבכורה, שרון, הייתה אז האתלטית חנה שזיפי ישראלית על גג היבשת.

לכאורה, מה בן אדם צריך יותר, בפרט ששזיפי השיגה אז בדיוק אותו מספר מדליות זהב כמו ספורטאית־העל אסתר שחמורוב, לימים רוט. אבל עם כל הכבוד למדליות ולאלפי האסיאתים שהריעו לה, מבחינתה עמדה שם שזיפי ביעד לא פחות חשוב – ניצחון על יריבתה המושבעת דאז, אביבה בלס.

כן, כן. שכחו נא לרגע את הקרב המר שניטש בשנים האחרונות בין גולשי הרוח שחר צוברי ונמרוד משיח על ייצוג מדינת ישראל, גם את הקרב הלא פחות מר בין הג'ודאיות ירדן ג'רבי ואליס שלזינגר, שדחק את האחרונה לייצוג בריטניה. יריבויות אלה הן כאין וכאפס לעומת היריבות חסרת הרחמים שהייתה אז בין שתי הרצות מפתח תקווה, שתיהן בנות למשפחות יוצאות עיראק.

"הייתי שרויה במתח גדול לקראת התחרויות בתאילנד, ולא רק בשל הרצון שלי להגן על התואר שהשגתי שם במשחקים ארבע שנים קודם לכן", משחזרת שזיפי. "המטרה שלי הייתה קודם כל לא להפסיד לאביבה, שכל הזמן קראה תיגר על הבכורה שלי. איך עושים את זה? – המאמן הגרמני שלי, גרט אופנברג, נקט טקטיקה מיוחדת. 'עד בנגקוק את לא מתחרה עם אביבה!' הורה לי. כלומר, הפרדת כוחות".

סליחה, אבל כיצד הוחלט מי מכן תייצג את ישראל?

"שתינו נבחרנו לייצג את ישראל בזכות המקצועות המשניים שלי – היא בריצת 400 מטר, ואני בריצת 1,500 מטר. היריבות בינינו הייתה רק בריצת ה־800 מטר. את המינימום להשגת הכרטיס לבנגקוק עשיתי בריצה עם בנים. ואז הגיע הרגע המיוחל. שתינו עלינו לגמר. אני התייצבתי במסלול 1, והיא במסלול 6. כשניתן אות הזינוק, פרצתי בכל הכוח, מתעלמת ממלוכסנות העיניים שזינקו איתי, וכולי מרוכזת ביריבה מבית. דהרתי כמו אני־לא־יודעת־מה לקו המטרה. כשצעקו לעברי 'אביבה הפסיקה!', שמעתי 'אביבה אחרייך!', בסוף הריצה הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, ואין אביבה".

לאן היא נעלמה?

"לאחר מעשה התברר שהיא שמעה בטעות מהיציע קריאת סטופ! ונתקעה במקום. 100 מטר אחרי, הגיעו יפנית וסינית. האמת היא שלא שמחתי לאידה. די ריחמתי עליה, לאחר כל המאמץ שהיא השקיעה בהכנות. לפחות היא זכתה במדליית כסף בריצת 400 מטר".

הפייט בין שזיפי, שבבנגקוק 70' זכתה במדליית זהב גם בריצת 1,500 מטר, לבין בלס לא נמשך עד אין קץ. בעוד שזיפי חיה בתל אביב ומפנה את מרצה הבלתי מתכלה לספורט אחר לגמרי, בלס מצאה את אושרה לפני שנים רבות, כשנישאה לחותר שווייצרי וחיה עמו בנוף פסטורלי, הרחק מהבלגן במחוזות אמא מולדת.

"התגאו בי"

לפני כשנתיים חוותה שזיפי סגירת מעגל מרגשת. "כשהגענו לביקור בבנגקוק, הציע אילן (בעלה, רץ העבר אילן שזיפי – יב"א) שניגש לאצטדיון שבו העניק לי המלך את המדליות", היא מעידה. "'קדימה!', הגבתי, ספורטיבית כתמיד. כשנכנסתי פנימה, אחזה בי התרגשות, עד כדי כך שהשערות

נעמדו לי כשראיתי על לוח מתכת שם בין שמות אלופי אסיה את שמי, חנה שזיפי מישראל! בארץ אין דברים כאלה. בקושי זוכרים".

גם אין כעת תוצאות כפי שהשגת לפני 45 שנה.

"כעת, כשאני באה לאליפות ישראל באתלטיקה כדי להעניק מדליות לזוכים, האמן לי שכואב לי הלב. אם אני רצתי אז 800 מטר בסביבות 2:05, 2:06 דקות, היום רצות בקושי יורדות מ־2:20, הגם שיש להן תנאים לאין ערוך הרבה יותר טובים, עם מסלולי טרטן מהירים, בעוד אנחנו התבוססנו במסלולי פחם מיושנים".

לדבריה, התחילה לרוץ מתוך אילוץ. "עליתי מעיראק לפתח תקווה ב־51' עם סבא וסבתא, והורי הגיעו שנה וחצי אחרינו", היא מספרת. "הייתי ילדה שחרחורת, מוקפת בילדים אשכנזים שהציקו לי והתעללו בי. כל הזמן נאלצתי לברוח מהם ולרוץ. זאת הייתה ההישרדות שלי".

מעשית, התגלה כישרון הריצה של שזיפי לבית צדיק, הנראית צעירה מ־71 שנותיה, בשיעור התעמלות בתיכון "ברנר" במלאבס. אז הכריז המורה על ריצת 800 מטר לבנות. שזיפי ניצחה את כולן כמו כלום. כשהמורה עמד להזניק כעבור מספר דקות את הבנים, הפצירה בו שירשה לה לרוץ גם איתם.

"השתגעת?", הוא שאל, ושזיפי התעקשה ו"לקחה" בלי למצמץ אף את הבנים. אז הביא אותה המורה, יוסף לוין, לאצטדיון הפועל, הבלה מזוקן. "זאת כישרון, טפל בה!", אמר למרדכי מגלי, המאמן המקומי. "לא תמיד תהיי הראשונה", התריע בפניה המאמן עתיר הניסיון, "אבל השתדלי לא להיות אחרונה".

ושזיפי השתדלה, ועוד איך השתדלה, שאלו את כל יריבותיה, שלהן הראתה בריצות את הגב. ההישג הבינלאומי הראשון שלה היה, כאמור, הזכייה במדליית זהב בריצת 800 מטר במשחקי אסיה בבנגקוק 66'. "עד אז ההורים שלי לא הבינו מה הבת המשוגעת שלהם יוצאת כל יום לרוץ", היא נזכרת. "מאז אותה מדליה, הם כבר התגאו בי".

סיפור האולימפיאדות שלה פחות מזהיר. באולימפיאדת מקסיקו 68' היא לא הצליחה לעלות לחצי הגמר, "לאחר שהאוויר הדליל בגבהים הרס אותנו". כעבור ארבע שנים היא יצאה לאולימפיאדת מינכן האסונית: "אף על פי שלא עברתי את המינימום, בהתאחדות לספורט החליטו לצרף אותי למשלחת, כהוקרה על ההישגים שלי עד אז. שיכנו את אילן ואותי בחדר בדירה שאליה חדרו המחבלים, ברחוב קונולי 31, ובנס ניצלנו".

כיצד?

"בערב שלפני ההתקפה יצאה המשלחת לראות את ההצגה 'כנר על הגג', בכיכובו של שמואל רודנסקי. אני ויתרתי עליה מאחר שראיתי את ההצגה בארץ, בתיאטרון גודיק עם בומבה צור. במקום זה, הקלע מיכאל מרטון, שהתגורר בדירה במרכז מינכן, הציע שנבלה יחד במועדון לילה יהודי, שם שרה חנה אהרוני. מכיוון שמרטון היה אמור לצאת בבוקר לבריסל לרגל עבודתו, הוא הציע לנו את הרכב שלו. לפיכך, קבענו יום טיול למחרת עם האחים־הרצים יאיר ונתנאל פנטילט, ונשארנו לישון אצל מיכאל".

הודות לו ניצלו חייכם.

"מיכאל מרטון הציל אותנו, אם כי ייאמר שהיינו זהירים. בתקופה ההיא, של ההתקפות על מטוסים, אילן ואני הקפדנו לטוס למינכן בשני מטוסים נפרדים. שבמקרה הגרוע, לפחות אחד מאיתנו יינצל".

והטיול לא התקיים.

"בוודאי שלא. בבוקר החרידה אותנו הידיעה על התקפת המחבלים. הצטווינו לחזור לכפר האולימפי, להיות עם שאר חברי המשלחת שלא נתפסו. ראינו את המחבלים מהבניין ממול. אף פעם לא אשכח את המראה המזעזע של חברינו, אלה שלא נפגעו ממכת האש הראשונה, מוצאים מהבניין כפותים, בדרך אל מותם במסוק. מה שקרה בהמשך היה זוועה, כולל טקס הזיכרון באצטדיון האולימפי והטיסה ארצה עם ארונות הנספים. ישר מהמטוס הגענו לבית הקברות. נורא!"

כאן יש לשזיפי סיפור לא ידוע: "חודש אחרי האולימפיאדה הייתי אמורה לצאת לאליפות ספורט הפועלים באוסטריה ולא רציתי לנסוע. 'אני לא מסוגלת לרוץ!', טענתי. אז ראש הממשלה, גולדה מאיר, קראה לי לבוא אליה. היא ליטפה לי את היד ואמרה כמו אמא טובה – 'חנה, חמודה, אנחנו לא צריכים להראות שאנחנו פוחדים מהם'. 'תראי שאנחנו לא נשברים', היא הוסיפה. לא יכולתי לסרב לה. נסעתי וזכיתי בזהב".

חנה שזיפי. צילום: אסף קוטין

זאת לא חוכמה, כולה אליפות ספורט הפועלים.

"זה לא משנה. כשאתה גורם לדגל ישראל להתנוסס ול'התקווה' להישמע, יש לך הרגשה שאתה עושה משהו למען המדינה שלך".

שירת הברבור שלה במשחקי אסיה הייתה בטהרן 74'. "היה משגע אצל הפרסים, אם כי כבר הייתי בגיל 30, פחות טובה, ונאלצתי להסתפק במדליית ארד בריצת 1,500 מטר", מעידה שזיפי.

"קיבלו אותנו יפה, חוץ מהגניבות הקטנות בדוכנים. כעבור שנתיים ויתרתי מראש על אולימפיאדת מונטריאול. מספיק. רציתי שיזכרו אותי במיטבי".

מאתלטיקה לקלפים

היום מופנה המרץ שלה לתחרויות הברידג', שאליהן עברה מהאתלטיקה הקלה. "הברידג' מהווה תחליף מושלם", מצהירה שזיפי. "הפרישה מהריצות, כשאני כבר בגיל הקשיש לגבי אתלטית, של 30 וכמה, הייתה קשה בשבילי, כאחת שהייתה רגילה לרוץ 40 קילומטר ביום. לא ידעתי מה לעשות עם המרץ שלי. הייתי לוקחת טנדר, מעמיסה עליו סחורה, ויוצאת לכל מיני בזארים במושבי הנגב, ליד באר שבע, שם גרנו באותה תקופה. כך הייתי מתישה את עצמי, ובלבד שאוכל להירדם בלילה".

היא ובעלה, הרץ שבשלב מסוים פרש מהמסלול כדי להתמסר לאימונים שלה, חיפשו חלופה לאתלטיקה, שבמסגרתה גם ניצחה במרוצי שדה, ובראשם הקפת התבור. "חיפשנו יחד", מציינת שזיפי. "המתכון לחיי נישואים טובים זה שאילן ואני תמיד הלכנו יד ביד, מיום שנפגשנו באתלטיקה בגיל 15. כמה שבועות לאחר שהתחלתי להתאמן, הגיע למגרש נער יפה תואר עם בלורית בלונדינית. ישר החלטתי שהוא יהיה שלי. ככה אני, כל החיים מכוונת מטרות. כשפרשנו מהאתלטיקה, חשבנו לעבור לכדורסל, לכדורעף, אולי לטניס, אבל שום דבר לא התחבר לנו. דרך חברים בבאר שבע הגענו לברידג' כזוג. בבואנו למועדון, ננעצו בי עיניים. 'הנה חנה שזיפי האלופה!', התלחששו שם, אולי בחשש שבאתי לטרוף אותם, אך למעשה לא היה לי מושג מהעניין".

נהיה לך מושג?

"לבאר שבע הגיע אדולפו קוסטניובסקי, מהנדס בניין, עולה חדש מפרגוואי, שהיה בנבחרת ארצו בברידג' וקרא עלי עוד בהיותו באסונסיון. 'תני לי ארבע שנים, ואוליך אותך לנבחרת ישראל בברידג', אמר לי. כשכן שלי, היה קופץ אלי בכל רגע פנוי כדי לאמן אותי, ועשה זאת בקשיחות ועם עלבונות שגרמו לי להתפרץ בבכי. תוך ארבע שנים אכן הגעתי לנבחרת, וזכיתי לייצג שוב את מדינת ישראל, כמו בימי האתלטיקה. אפילו הייתי קפטנית הנבחרת".

כאן מתגלה פרט מסקרן נוסף בעברה של שזיפי, שניהלה את תחנת ארקיע של באר שבע, שהייתה ממוקמת בשדה תימן, ובתוקף תפקידה הייתה מנחיתה את המטוסים שהגיעו לשם ונותנת הוראות טיסה. "כשהשדה נסגר, הוצע לי מארקיע לנהל מטעם החברה סוכנות נסיעות בעיר. אמרתי 'עד כאן, עבודה משרדית זה לא בשבילי", היא מעידה. "אז החלטנו לעבור לתל אביב. עד לפני שנתיים ניהלתי את ההתאגדות לברידג', שבה אילן הוא מנהל התחרויות הארצי".

בברידג', שבבסיסו הוא משחק קלפים, הראש עובד שעות נוספות; מה עם הרגליים?

"אותן העסקתי בריצות בפארק. עד לפני שנתיים כמעט מדי יום רצתי עשרה קילומטרים, עד שנגמרו לי הברכיים ונאלצתי להפסיק. אני מסתפקת במשחק הברידג', שהוא ספורט לכל דבר, עם הרבה אדרנלין".

כששזיפי נשאלת לבסוף, אם היא ואילן שלה, שני רצי עבר, סבים לחמישה נכדים, זכו להמשכיות ספורטיבית במשפחה, היא מציגה צילום של בתה שרון (45), מדריכת כושר במקצועה, רצה מרתון. לימור, ילדת הסנדוויץ', ניצחה בתחרויות ריצה בנעוריה וחדלה. "למדתי את הפרינציפ", אמרה לאמה. הבן הצעיר, שי, רץ כמוזיקאי בין אולפני הקלטה. "כנראה רצנו די והותר בשבילם", היא מעירה.