"תדמייני שכדור במשקל של 1.2 קילוגרם טס לעברך במהירות של 50-60 קמ"ש, זה משחק אגרסיבי, הכדורים מאוד חזקים", מספר איתם ישראלי, בן 31, שחקן בנבחרת ישראל כדור שער גברים. הנבחרת חזרה בשבוע שעבר מטורניר בינלאומי שהתקיים במדריד, לאחר שזכתה במקום השני וניצחה יריבות קשות כמו ספרד. בכרטיס למשחקים הפראלימפיים בריו 2016 הם כבר לא יזכו, אבל הם בהחלט מכוונים לטוקיו 2020.
"מעבר לצד הספורטיבי, הפיזי של המשחק יש את הצד המנטלי. המשחק הוא מאוד בראש, יש פה תפיסה מרחבית, להבין את הצד השני ולנסות לשבור אותו. יש המון התמצאות במרחב, התקפה אישית לצד התקפה קבוצתית ונדרשות יכולות מנטליות גבוהות, לא נראה לי שיש דוגמה לזה בשום ענף אחר", הסביר איתם על היתרונות שלו, וגם על הקשיים.
איתם משחק בנבחרת מזה כשבע שנים, כשבמהלכן הוא החליט שנתיים לקחת הפסקה אך חזר כי התגעגע למגרש ולחברים ומאז "אני בא ממקום אחר לנבחרת, יותר ליהנות ולעזור. פחות מבפעם הראשונה שאז 'לא ראיתי בעיניים'".
הנבחרת לאחר הזכייה. צילום: באדיבות הוועד הפראלימפי
את איתם אתם כנראה זוכרים מ"האח הגדול". הוא נכנס לבית בעונה הרביעית והיה המודח התשיעי. שלוש שנים חלפו מאז וכיום הוא מאמן ילדים עיוורים בבית הספר לשייט של עמותת "אתגרים", מעביר הרצאות בנושא הצלחה, יזם אינטרנט וכמובן משחק כדור שער.
"בעבר עסקתי בשייט תחרותי, הייתי העיוור היחידי בארץ שעסק בספורט זה. הפלגתי והשתתפתי בשלוש אליפויות עולם. איך הגעתי לזה? הלכתי לבית הלוחם בתל אביב בלי שידעתי מה זה. עליתי על המגרש והתלהבתי מזה, התאהבתי ושם זה התחיל. בטורניר הראשון שיצאתי אפילו לא ידעתי את החוקים של המשחק אבל רז המאמן מאוד האמין בי, הייתי מאוד שאפתן ומאוד רציתי להצליח לנצח. בהתחלה לא קיבלו אותי כל כך בקבוצה כי הייתי דעתן, אבל היה תהליך עם השחקנים ולאט לאט דברים התחברו".
ההתחלה לא היתה פשוטה, וההפסדים היו רבים וקשים. "עבדנו שנה וחצי וקרענו את התחת. זה קשה פיזית ומנטלית והיו משברים. החלום שלנו היה כמובן להגיע לפודיום ואז ביום הראשון של אליפות אירופה היו לנו שני הפסדים צורמים. אני זוכר שחזרתי למלון וחשבתי ש'שנה וחצי נתתי מהחיים שלי, בשביל מה?'".
איך עוברים את המשבר?
"למחרת מתחילים שוב, אוספים את עצמנו מחדש. ב-2009 לקחנו את אליפות אירופה ואחרי זה פרשתי מהנבחרת וחזרתי אחרי שנתיים ומאז אני בא ממקום אחר לנבחרת, יותר ליהנות ולעזור. פחות מבפעם הראשונה שאז "לא ראיתי בעיניים".
למה פרשת?
"אני השתניתי. בתקופה ההיא חיפשתי משהו שלא מצאתי בהרבה מקומות וגם כנראה בכדור שער. היום אני מגיע בשביל הכיף, בשביל החבר'ה, זה לא שאני לא רוצה לנצח על המגרש אבל יש היום דור צעיר. אני עוזר למאמן לבנות את הדור הצעיר, הדור הבא של הנבחרת. אני בן 31, אבל יש ילד בן 16 בנבחרת כך שהפכתי להיות המבוגר".
"אני לא כזה טוב, הם פשוט ממש גרועים"
"התפיסה שלי בספורט היא ש'אני לא כזה טוב, הם פשוט היו ממש גרועים'", מסביר איתם. היום אני מאמן את השייט עיוורים במרינה בת"א אבל בעבר הייתי העיוור היחיד בארץ ולא היה לי במי להתחרות. היום הענף התפתח".
אז מה זה בכלל כדור שער? איתם מנסה להסביר: "זורקים את הכדור מנקודה מסוימת לנקודה אחרת ומנסים להכניס אותו לשער של היריבה".
איך עושים את זה כשלא רואים?
"עושים הגנה, עובדים איך לא להתנגש אחד בשני, אתה מקשיב ומרגיש את השחקנים לידך. אתה חושב שהכדור נמצא בצד שמאל והוא למעשה בצד השני ואם אתה לא סגור על זה אז יש חורים בהגנה, המשחק דורש המון עבודת צוות".
רז שוהם, מאמן הנבחרת, מספר כי המסגרת של הקבוצה מעניקה לשחקנים בית נוסף. "בחוץ הם מתמודדים עם המון בעיות, יש להם קשיים שהם מתמודדים איתם אבל בקבוצה הם מרגישים כמו דגים במים וזה מאוד נעים להם". רז מוסיף כי "כשהם חוזרים מהאימון הם חוזרים להתמודדויות שלהם. חלקם בהתדרדרות של ראייה וזה מאוד מפחיד. הקבוצה שומרת על מסגרת מאוד נעימה וכיפית ביחד. זה לא רק אימון זה הרבה מעבר, משפחה שנייה כזאת".
רז מאמן את הנבחרת כבר 15 שנה ועברו אצלו הרבה שחקנים. הוא מסביר כי יש תשע שלוחות בארץ של הענף, כשהילדים בעלי לקויות הראייה מאותרים כבר בגיל צעיר, מתחילים בקבוצות הצעירות ולאט לאט מטפסים מעלה לנבחרות הבוגרות. הוא לא מתרגש מהתחרות במדריד ויותר שמח על ההזדמנות שניתנה לחבר'ה הצעירים בנבחרת לשחק בתחרות רשמית: "אנחנו במקום בסדר כי הצלחנו להתמודד עם רוב הקבוצות, אבל אנחנו רוצים לעלות לדרג A ואם לא, זה יהיה כישלון. לפני התחרות חשבנו שמקום בפודיום יהיה טוב, זה מה שרצינו, אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות, בסופו של דבר זה טורניר וחוץ מלהפיק דברים על עצמנו אין פה יותר מידי. זה משהו בעיקר בשבילנו, לחבר'ה הצעירים, לראות כמה ספגנו ואולי בעיקר לתת להם משב אנרגיה חזק מאוד".
כשרז מדבר על משב אנרגיה הוא כנראה מדבר על כך שמעבר לתחרות, השחקנים ביקרו באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ביתה של קבוצת ריאל מדריד. לדבריו החבר'ה בקבוצה "חולי כדורגל", "אני רואה את המשחק והם שומעים אותו, זה אחרת". בביקור הם עלו על הדשא באצטדיון, הצטלמו עם הגביע ובילו שם כמה שעות טובות.
"לריו כבר לא נגיע"
ביחד עם אריאל פוארטה, עוזרו, הם יתחילו לאחר חג החנוכה באימונים לקראת הטורניר הבא בעוד כחצי שנה. "לריו כבר לא נוכל להגיע, אנחנו גם לא ברמה מספיק גבוהה. היום אנחנו מדורגים בסביבות המקום ה-16 בעולם ולריו יש רק 10 כרטיסים אז לא עוזר לנו. נבחרת הבנות בריו, לבנים יש עוד עבודה".
"מבחוץ המשחק נשמע פשוט", אומר רז, "בסך הכל יש כדור ושתי קבוצות אבל זה משחק מיוחד בעולם העיוורים ובכלל. זה המקום היחידי שהם לא צריכים עזרה - לא ממלווה, לא מכלב, הם מנהלים את עצמם לגמרי. אף אחד לא אומר להם מה לעשות, הם בתוך המגרש שלהם ועושים מה שבא להם ועושים את זה הכי טוב. אף אחד לא אומר להם 'תיזהר פה יש עמוד' או כל דבר אחר", הוא מספר. "הם רק מרגישים אחד את השני, מפתחים מאוד את חוש השמיעה והקואורדינציה, ההתמצאות במרחב. בשבילם להיות שחקן נבחרת ישראל זה משהו".