מדברים על אריק: אגדת הכדורגל של צרפת עדיין בועטת

למה אנחנו אוהבים כדורגל? כי הוא משחק יצרי, תוסס, הפכפך ובלתי צפוי. בדיוק כמו אריק קאנטונה. בשנות ה־90 היה קאנטונה הכוכב הצרפתי הגדול של קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ’סטר יונייטד. בגו זקוף, מבט נחוש, צווארון מורם ובכישרון יוצא דופן, הוא כבש עשרות שערים מרהיבים, בישל עוד רבים אחרים והיה בורג מרכזי בשרשרת האליפויות של המועדון. אבל כמו גאונים אחרים בהיסטוריה האנושית - בספורט, בבידור, באמנות, או בפוליטיקה (קאנטונה, אגב, נגע בכל אחד מארבעת התחומים הללו) - הוא היה בעל פתיל קצר.

ליתר דיוק, לקאנטונה לא היה פתיל בכלל. הוא היה חם מזג, חצוף, פרוע ואלים מאוד, שחקן, צייר, ליצן ופילוסוף, והתשוקה שלו על המגרש התבטאה לא רק בכיבוש שערים אלא גם בשערוריות שרדפו זו את זו והביאו אותו, בסופו של דבר, למאוס באהבת חייו ולפרוש מוקדם מדי. 19 שנה חלפו מאז, קאנטונה בינתיים המציא את עצמו מחדש כשחקן וכיוצר, אבל אני, כמו מיליוני אוהדי כדורגל ברחבי העולם, עדיין מתגעגע לחולצה האדומה מס’ 7.

אריק קאנטונה נולד לפני 50 שנה בריביירה הצרפתית, בעיר החוף מרסיי, למשפחת מהגרים ששורשיה באי סרדיניה, בנם השלישי של הצייר והאח אלברט קאנטונה והתופרת ומעצבת השמלות אלאונור ראוריץ', שהביאו לעולם גם את ז'אן מארי וז'ואל. החל משנות ה־50 הצטופפה המשפחה במערה על אחת הגבעות שבין הרובע ה־11 לרובע ה־12 שבעיר, כנראה משום שסבא ג'וזף עבד כסתת.

שחקן ללא פתיל. קאנטונה רב עם אוהד קריסטל פאלאס. צילום: GETTY IMAGES

מרסיי, העיר השנייה בגודלה בצרפת, היא עיר נמל, אבן שואבת למהגרים. ההגירה המואצת אליה החלה בשנות ה־50 והתגברה בשנות ה־80, שנות נעוריו של אריק הצעיר, בתחילה מאירופה ואחר כך גם מאפריקה. יחד עם ההגירה הגיעו המצוקה והפשע, אך גם נולדו ילדים רעבים לכדור שחיפשו שמישהו יגלה אותם וישנה את חייהם לנצח. כך קרה גם לקאנטונה. מגלה כישרונות ממועדון הכדורגל הצרפתי "אוסר" הבחין בו בגיל 15, כששיחק בקבוצת חובבים (הוא בכלל התחיל כשוער). בשנתיים לאחר מכן בילה קאנטונה באקדמיית הכדורגל של המועדון, אחר כך עלה לבוגרים, התגייס לצבא, הפך למקצוען, וב־1988 אף זכה באליפות אירופה עם נבחרת צרפת הצעירה. הכל אז נראה מושלם עבורו. קאנטונה זרח כמו יהלום. אלא שמהר מאוד הדברים השתבשו.

ההחמצה הגדולה

“אני לא בן אדם, אני קאנטונה!”

בגיל 22 הועבר קאנטונה לקבוצת הפאר של העיר, אולימפיק מרסיי. 3.5 שנים אחר כך, בדצמבר 91', כבר הכריז על פרישה מכדורגל. בדרך הספיק להעליב את מאמן הנבחרת הנרי מישל (המילים המדויקות היו "שק של חרא") ולקבל השעיה לשנה מהנבחרת, לקלל חברי ועדת משמעת (קרא לכל אחד מהם "אידיוט"), להשליך חולצה על שופט, לבעוט בפרצופו של חברו לקבוצה, לספוג עונשי השעיה, להחליף קבוצות כמו גרביים ולקחת גביע (עם מונפלייה) ואליפות (עם מרסיי).

חייו של קאנטונה נראו כמו רכבת הרים. התסריט שכתב היה תזזיתי. והפרישה שלו מכדורגל נמשכה חודש בלבד. בעצת הפסיכיאטר שלו, קאנטונה חצה את התעלה ועבר לאנגליה. חצי עונה ראשונה בלידס יונייטד הספיקה לו כדי לקחת אליפות, אבל חצי העונה הבאה גרמה לסילוקו מהקבוצה. ב־27 בנובמבר 1992 עבר אריק קאנטונה למנצ'סטר יונייטד. המנג'ר האגדי אלכס פרגוסון ידע היטב עם מי יש לו עסק, אבל חשב שיצליח לאלף את הפרא. הוא הצליח. כמעט.

ב־1993, בעונתו הראשונה בקבוצה, הוביל אותה קאנטונה לאליפות ראשונה אחרי 26 שנה, ובעונה העוקבת הצליח לזכות עמה בדאבל (אליפות וגביע). חבריו, שהתפעלו מהמנהיגות שהפגין, מראיית המשחק המרשימה, מהטכניקה המשובחת וכמובן מהשערים המרהיבים שכבש, בחרו בו לשחקן העונה של ארגון השחקנים הבריטי. רק עננה אחת העיבה על השמחה: כישלון נבחרת צרפת להעפיל למונדיאל 1994 בארצות הברית, לאחר שני הפסדי בית מפתיעים לבולגריה ולישראל (כן, ה־3:2 ההוא בסטאד דה פרינס). זה אולי התסכול הגדול בחייו: קאנטונה מעולם לא הופיע במונדיאל. לו הייתה לו קצת סבלנות, ואם לא היה מסתבך סדרתי, סביר להניח שהיה שותף לזכייה ההיסטורית של נבחרת הטריקולור בגביע העולמי. אבל אז, ב־98', כבר היה הרחק מכל זה.

התקריות שבהן היה מעורב באנגליה היו מינוריות יחסית: דריכה על שחקן, יריקה על אוהד, קטטה עם שוטר, העלבת שופט והשעיה על מכות במשחק קדם־עונה. אבל אז הגיע הרגע ששינה את חייו, האירוע שהכתים אותו לנצח.

זה קרה ב־25 בינואר 1995. בדקה ה־48 למשחק מול הקבוצה האנגלית קריסטל פאלאס, בעט קאנטונה לפתע בבלם הפאלאס ריצ'רד שואו, שנצמד אליו והציק לו במשך דקות ארוכות, וספג מיד כרטיס אדום. בדרך לחדר ההלבשה שמע משהו מהיציע (לא ברור אם המילים היו "פרוצה צרפתייה" שכוונו לאמו, או "חלאה צרפתית" שהתייחסו אליו), ואז הסתובב, רץ וניסה לזנק מעל שלט הפרסומת, תוך שהוא שולח בעיטת קונג פו לעבר אוהד בשם מת'יו סימונס. קאנטונה נפל, קם, ניסה לחבוט באותו אוהד באגרופיו, ואז נגרר משם על ידי שוער היונייטד פיטר שמייכל.

האצטדיון הוכה בהלם. האומה הבריטית הייתה מזועזעת. ההתאחדות הגדירה את המעשה כ"כתם על הכדורגל האנגלי כולו". קאנטונה הושעה לתשעה חודשים, ספג קנס כבד, הוטלו עליו 120 שעות של עבודות שירות, והוא סיים למעשה את העונה. גרוע מכך, יונייטד, ללא הכדורגלן הטוב ביותר שלה, איבדה את תואר האליפות. אבל קאנטונה מעולם לא התנצל על התקרית. להפך, כשהתבקש לבחור את הרגע המועדף עליו בקריירה, חזר לאותן שניות אלימות בלונדון, וסיכם: "הייתי צריך לחבוט בו חזק יותר”.

בעקבות האירועים, קאנטונה הקפריזי והמדוכדך כבר היה בדרכו לעזוב את האי הבריטי, ורק ביקור של המנג’ר פרגוסון בצרפת גרם לו לחזור בו. הוא שב למגרשים באוקטובר ולקח את יונייטד לדאבל מרשים נוסף באביב 1996, עם שלל שערים מכריעים, אחרי שמחקה פער של 12 נקודות מניוקאסל בליגה וגברה על ליברפול בגמר הגביע, ולעוד אליפות גם בעונה הבאה, הרביעית שלו עם יונייטד (והחמישית בסך הכל באנגליה). אחר כך כבר החליט שנמאס לו, שמיצה את זה, בגיל 31 בלבד. אוהדי יונייטד מעולם לא שכחו אותו, ובמשאל שנערך לפני כמה שנים בחרו בו כשחקן מספר שתיים של המועדון בכל הזמנים (אחרי הקשר ראיין גיגס).

ביקורת צוננת

“העושר האמיתי שלי הוא להיות סקרן”

כמו כוכבה הקשוח והברוטלי של קבוצת הכדורגל האנגלית ווימבלדון בשנות ה־80, ויני ג’ונס, גם קאנטונה מצא את העתיד שלו על מסך הקולנוע. הוא השתתף עד היום בלא פחות מ־33 סרטים. הראשון שבהם היה כבר ב־95’, כשהיה לו הרבה זמן להרהר בחייו, בקומדיה צרפתית בשם Happiness is in the Field . אז זה עדיין נראה כמו קוריוז או גחמה רגעית. אבל כשקאנטונה קיבל תפקיד קטן כשגריר צרפת בסרט המצוין "אליזבת", התברר שהמילים "רציתי להיות שחקן קולנוע אפילו כששיחקתי כדורגל" היו רציניות מאוד.

ב־2009 הפך אותו קן לואץ', הבמאי הבריטי המוערך, לגיבור סרטו "מחפשים את אריק", שבו גילם, הפלא ופלא, את עצמו: מנטור שמנסה לעזור לדוור עגמומי לנצח את חייו. בהמשך יצר קאנטונה סרטים דוקומנטריים על כדורגל, הוציא ספר צילומים, חשף את ציוריו, ולא חשש גם להתנסות בתיאטרון. הוא הודיע שישמח לגלם את דמותו הטרגית של המלך ליר, אך בינתיים הסתפק בתפקיד של ניצול מהתמוטטות סופרמרקט בהצגה Facing Paradise, שביימה אשתו, השחקנית ראשידה ברקני. הביקורת, אגב, הייתה צוננת. "זה היה כמו לצפות בז'ראר דפרדייה משחק כדורגל", היגגו ב"אינדיפנדנט".

ואריק נשאר אריק. תמהיל מטלטל של שנינות ואלימות, יצירתיות והרס עצמי, גן עדן וגיהינום. ב־2010 פנה לאזרחי מדינתו והציע להם למוטט את המערכת הבנקאית באמצעות משיכת כספים מחשבונותיהם. ב־2012 הלך קצת יותר רחוק כשהודיע שיתמודד בבחירות לנשיאות צרפת. שנתיים אחר כך נעצר בחשד לתקיפת אדם בלונדון. ובאותו קיץ של 2014, בזמן מבצע צוק איתן, שבע שנים אחרי שביקר אצלנו עם נבחרת כדורגל החופים של צרפת שאימן, דרש מהנשיא הצרפתי הולנד לבקר את ישראל.

שלשום קאנטונה אף התראיין לרגל יום הולדתו ה־50 והתייחס למינויו הצפוי של ז'וזה מוריניו למאמן קבוצתו לשעבר מנצ'סטר יונייטד, במקומו של לואי ואן חאל. דבריו של קאנטונה הצליחו, כהרגלו, לעורר לא מעט הדים לאחר שטען כי "אני אוהב את ז'וזה, אבל סגנון המשחק שלו פשוט לא מתאים ליונייטד”.

הכישרון העצום של קאנטונה, בין אם הוא בשיער קצר או ארוך, גלוח פנים או עטוי זקן, ימשיך לרתק אותנו עוד שנים ארוכות. הרגעים הגדולים באמת, על משטח הדשא, לא ישובו, אבל הם כבר מזמן לא שייכים לו, אלא לכל אחד ואחת מאיתנו שאוהבים כדורגל ויודעים שקאנטונה היה מלך אמיתי. גם כשלא הייתה לו ממלכה.