מי שיגיע היום לפרבר סן דני, שממוקם מצפון לפריז, יתקשה בוודאי לזהות את המקום. רק לפני כשבעה חודשים נראה האזור כמו לקוח מתוך סרט אקשן הוליוודי, כאשר הרחבה שליד בזיליקת סן דני הייתה מלאה אנשי תקשורת מכל העולם. מאה מטרים משם עוד ניסו לאסוף את שרידי גופתו של הטרוריסט עבד אל־חמיד אבאוד, המוח שמאחורי מתקפת הטרור שבוצעה בפריז בנובמבר 2015, שנהרג בקרב יריות כמה שעות קודם לכן.
עכשיו, כשאליפות אירופה בכדורגל מספקת לצרפתים חגיגה נוצצת, הפרבר שאז היה חסום בניידות משטרה וגדוש אנשי יחידות מיוחדות מקושט כולו בדגלי המדינות המשתתפות, וכבר ביציאה מתחנת המטרו אני רואה הזמנה לצפייה משותפת במשחקים מעל מסכי ענק.
אני עומד, מתלבט כיצד להגיע לבית שבו אירעה הפשיטה הגדולה בנובמבר האחרון בניסיון ללכוד את מתכנן הפיגועים. אז, בתום שבע שעות של חילופי ירי כבדים, שבעה בני אדם נעצרו ושלושה נהרגו, ובהם כאמור המחבל אבאוד ומחבלת שפוצצה את עצמה.
איש מבוגר שמזדהה בשם אלן פרונייה פונה אלי ושואל אם אני זקוק לעזרה. "בוא, אראה לך", הוא מציע. "נולדתי בסן דני", הוא מספר כשאנו צועדים לכיוון זירת הקרב. "כיום אי אפשר לזהות את המקום. כמעט כל מי שהכרתי עזב. לי זה לא כל כך מפריע. הבעיה היא שהשילוב עם הזרים לא תמיד עובד. גם אחרי כל השנים האלה חלק מהם עדיין לא מרגישים שייכים".
המצב השתנה לרעה
הפרבר סן דני ממוקם במרחק כעשרה קילומטרים משער הניצחון. אפשר להגיע אליו בקלות בעזרת התחבורה הציבורית, וגולת הכותרת שלו היא סטאד דה פראנס, האצטדיון הלאומי של צרפת, שיארח גם את משחק הגמר של יורו 2016, אליפות אירופה בכדורגל.
110 אלף תושבים מתגוררים בסן דני, שהפך לסמל של ההגירה. מי שהולכים ברחוב המרכזי כמעט לא רואים פנים אירופיות. כבר לפני עשר שנים פורסם ש־70% מהצעירים מתחת לגיל 18 שחיים בפרבר הם מהגרים מארצות צפון אפריקה, מרכז אפריקה או טורקיה.
אנו עומדים ליד הבית ברחוב קורביון מספר 8, שבו השתוללו היריות ב־18 בנובמבר, חמישה ימים אחרי ההתקפה המשולבת בפריז, שבה נרצחו 130 בני אדם. בפתח הבית עומדת ניידת משטרה, ולידה שני שוטרים שמפקחים על הנעשה. פרונייה מספר שמאז אותו יום שחור בנובמבר, הבית פונה, נסגר, אין יוצא ואין בא. "מצטער אדוני, אי אפשר להיכנס", מודיע השוטר שמפקח על שניים שבדיוק מפנים ציוד מאחד העסקים הקטנים שהיו בבניין. קשה להתעלם מהצחנה שעולה מהמקום. "זה תמיד יהיה פצע פתוח בעיר שלנו", אומר פרונייה ונפרד ממני.
אני הולך לרחוב רפובליק הסמוך, המדרחוב המרכזי של סן דני. חלק מהחנויות סגורות בימי שני, חלק מהאנשים לא אוהבים לדבר. ברחוב רפובליק אפשר לראות אנשי דת מוסלמים, אפריקאים בלבוש מסורתי. אומנם ניתן לראות גם במרכז פריז את אותם מראות, אבל כאן זה הרבה יותר בולט. בסן דני אפשר גם למצוא את העוני והתסכול - הבעיות הגדולות שמהן צרפת חוששת.
אני פונה לבית קפה, שם תמיד שמחים לפתח שיחת חולין. מאלק, בעל המקום שעובד על מכונת הקפה, מתלונן על הגשם שלא מפסיק לרדת ומבריח את הקליינטורה הקבועה. אחרי זה אנחנו מדברים על המשחק של צרפת נגד שווייץ, שהסתיים בתיקו אפס, והוא אומר שהצרפתים היו חלשים והוא מאוד מאוכזב. כשאני מציג את עצמי כעיתונאי הוא מודיע לי שטעיתי, האצטדיון נמצא במרחק של עשר דקות הליכה. "פנייה ראשונה ימינה, תלך ישר ותראה, זה ממש ממול", הוא מסביר.
אני אומר לו שבאתי כדי לבדוק מה עובר על הפרבר הידוע לשמצה בזמן משחקי אליפות אירופה, והוא צוחק. "בגלל הטרוריסטים, נכון?" הוא שואל. "אז אני אספר לך שהשורשים שלי מאלג'יריה, אבל אני רוצה שצרפת תזכה באליפות, כי זאת המדינה שלי".
כולם מרגישים כמוך?
"לא כולם מתרגשים מהאליפות כמו הפריזאים. המשחקים נערכים באצטדיון שלידנו, אבל תסתכל החוצה: אתה רואה המולה, שמחה? מי שלא מתעניין בכדורגל, זה עובר לו ליד האוזן".
אני שואל את מאלק כיצד חש כאלג'יראי לגבי פרשת כרים בנזמה, שבמסגרתה חלוץ ריאל מדריד הצרפתי ממוצא אלג'יראי טען כי לא זומן ליורו 2016 משיקולים גזעניים. "בכלל לא נעלבתי", מאלק עונה. "המאמן של צרפת הוא לא גזען. בשביל לזכות באליפות הוא היה לוקח כל שחקן, לא משנה מה המוצא שלו".
פרשת בנזמה מסעירה את צרפת בחודשים האחרונים. כמה חודשים לפני הטורניר, כשמאמן נבחרת צרפת דידייה דשאן הרכיב את הסגל לאליפות, הוא כאמור החליט להשאיר בחוץ את בנזמה, גאוות הקהילה האלג'יראית, ויחד איתו את חאתם בן ערפה, כוכב ממוצא תוניסאי. לגבי בנזמה היה למאמן טיעון מוצק: השחקן הבכיר חשוד במעורבות בפרשת סחיטה על רקע קלטת סקס של כדורגלן אחר, מתיו ולבואנה. לגבי בן ערפה, נטען כי מדובר בשיקול מקצועי נטו.
אלא שלא כולם חשבו ככה. אריק קנטונה, מי שהיה בעבר כוכב הנבחרת הצרפתית, אמר בראיון ל"גרדיאן" הבריטי כי "בנזמה הוא שחקן גדול, בן ערפה שחקן גדול, ודידייה דשאן הוא אולי היחיד בצרפת שיש לו שם צרפתי אמיתי. אף אחד במשפחה שלו לא התערבב, כמו המורמונים באמריקה. לא התפלאתי שהוא ניצל את המקרה של בנזמה כדי לנפות אותו, במיוחד אחרי שראש הממשלה, מנואל ואלס, אמר שהשחקן לא צריך לשחק באליפות. בן ערפה הוא היום השחקן הכי טוב בצרפת, שניהם מאותו מוצא, מותר לי לחשוב ככה".
ב־1998, כשצרפת זכתה בגביע העולם, באצטדיון בסן דני קיוו שהרוחות במדינה מתחילות לנשוב לכיוון אחר. את הנבחרת אז הוביל זינדין זידאן, אלג'יראי במוצאו, ותמונתו נתלתה על קודש הקודשים, שער הניצחון. הססמה הייתה אז "בלאק, בלאן, בר" (שחורים, לבנים, ערבים). רק ש־18 שנים חלפו, והרבה השתנה לרעה. היום יש לא מעט צרפתים שמפחדים שטרוריסט עם קלצ'ניקוב יגיע למסעדה וירסס אותם בזמן הבילוי.
"מי שחושב שאליפות אירופה תפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות במדינה טועה טעות גדולה", אומר מאלק. "בעוד שבועיים, כשהחגיגה תסתיים, נחזור לשגרה המוכרת. צרפתים, מהגרים, החשד הזה תמיד יהיה קיים. איך אפשר להגיד שאני לא רוצה שצרפת תזכה בגביע?".
כשאני עוזב את בית הקפה של מאלק, אחד המלצרים, שלא כל כך שש לדבר איתי, שואל אם הכל היה בסדר. אני עונה שכן ומאחל המשך טורניר מוצלח, והוא אומר בתגובה: "אצלנו באזור אומרים 'אינשאללה'".
"אי אפשר לגרש אותי"
אני עוזב את הקפה של מאלק ובדרך לתחנת המטרו רואה מסעדה קטנה, מקושטת בדגלי צרפת, שבה מבטיחים מדי ערב צפייה משותפת במשחקים.
"מה אפשר להציע לך?" שואל אותי הבחור שיושב ליד הדלפק ונראה במצב רוח מרומם. "נהנית מהמשחק נגד שווייץ?" אני שואל. הוא ממשיך לחייך. "חבל שצרפת לא ניצחה, אבל זה הכדורגל", הוא עונה. "במשחק הבא הם כבר ישחקו חזק, אגרסיבי".
עד מהרה אני מגלה שהבחור הוא פארז, יליד טורקיה, שהיגר כילד עם משפחתו לצרפת לפני 25 שנה והשתקע עמם בסן דני. "אני צרפתי, אף פעם לא הרגשתי אחרת, אלה לה בלה (קדימה הכחולים)", הוא אומר.
אל הבר ניגש כמאל, איש בשנות ה־60 לחייו, שלוחץ את ידי ואומר שאם אני רוצה לדבר על כדורגל, באתי למקום הנכון. הוא מתחיל לנתח את המשחק ולדבר על הטעויות של המאמן ובסוף, כשאני מציג את עצמי כעיתונאי מישראל, הוא מעקם את אפו ושואל: "מה אתה עושה פה?".
מתברר שכמאל נולד באלג'יריה והגיע לצרפת באמצע שנות ה־60. "היה לפני כמה שנים משחק בין אלג'יריה לצרפת, אהדתי את שתי הנבחרות", הוא מספר. "אין מה לעשות, תמיד כשישאלו אותי מה אני, אגיד אלג'יראי וצרפתי".
אני מזכיר לכמאל שאותו משחק ידידות בין צרפת לאלג'יריה התקיים לפני 15 שנה כאן, בסן דני. עשר דקות לסיום, כשצרפת הובילה 1:4, עשרות אוהדים אלג'יראים פרצו אז לדשא והמשחק פוצץ. זה היה המשחק הראשון בין שתי המדינות אחרי שאלג'יריה קיבלה עצמאות מצרפת ב־1962. העצמאות הזאת התקבלה אחרי מלחמה עקובה מדם שבה נהרגו כ־700 אלף אלג'יראים, ובסיומה נרשמה הגירה גדולה לצרפת. בין הנודדים היו גם משפחתו של כאמל. "זה שייך לעבר", הוא אומר כעת. "היום צרפת היא המדינה שלנו".
פארז מתערב לפתע. "מה המוצא שלך?" הוא שואל. אני מסביר שאני ישראלי, אבל הוא ממשיך. "כן, אבל ההורים שלך, מאיפה הם?" אני אומר שאבי ממצרים, והוא תוהה: "ואין לך שום רגש למצרים?" אני מסביר שאצלנו זה קצת אחרת.
"אני צרפתי וזה מה שתמיד אהיה", הוא אומר. "אז נכון שכולם מסביב הם מהגרים, אבל אף אחד לא יכול לגרש אותי".