לפני ארבע שנים התעללה ספרד של ויסנטה דל בוסקה באיטליה, בדרך לעוד תואר אירופי. אתמול הגישו חניכיו של קונטה את הנקמה בטמפרטורת החדר. לא בגמר, אלא בשמינית. לטעמי זה היה המשחק הטוב ביותר ביורו הזה, ולא רק בגלל היכולת והמאבק הספורטיבי. מסורת רבת שנים של מעצמות ספורט בכלל וכדורגל בפרט, והחשש המוקדם היה שזה יהיה סיוט טקטי איטלקי מול היכולת האישית הספרדית, שיוביל לתיקו מאופס לאחר 120 דקות. ספרד הרי לא ספגה שער בטורניר רשמי כבר עשר שנים, בעוד שאיטליה, מפתיעה ככל שתהיה, נחשבה כנחותה משמעותית.
מיד מהפתיחה התברר שזו איטליה אחרת. איטליה עם מאמן מוכשר, שהפיק את כל שניתן מההפסד של ספרד לקרואטיה, הבין שמרכז ההגנה הספרדי הוא בעייתי, ואם מפחיתים את היעילות של אינייסטה, בעצם מנטרלים את הנחיתות האישית. אין טיקי־טאקה, ואם יהיו רמזים כאלה, הם יקרו רק 35־40 מטרים מהשער. אז נכון ששער היתרון הגיע מריקושט של בעיטה חופשית, אבל גם בשער הזה הסתערו על הכדור חמישה איטלקים מול פיקה אחד. השאר עמדו 15 מטר מהשער והתבוננו בעמדה של משקיפים בעמדה מייעצת.
דויד דה חאה הועדף בשער כבר בתחילת הטורניר על פני איקר קסיאס. הוא כישרון ענק, אבל הוא לא סאן איקר, שהביא למולדתו שלושה תארים. דה חאה כשל מול קרואטיה והדף לא טוב כדור עונשין שהפך לשער יתרון. גם לפני ואחרי הוא הציל ארבעה־חמישה כדורים באמצעות כישרונו, אך זה לא הספיק. עובדה.
שתי הנבחרות רצו יותר מ־11 ק"מ, אבל זו לא רק הכמות, אלא העצימות. הקרבות על כל כדור, הסגירה הנכונה עם הגוף באלכסונים - כל הפעולות האלה דורשות כושר וכוח, ששווים יחד יכולת מנטלית. רק בכתריאלבקה שלנו מפרידים בין היכולת הנפשית והרגשית בהתמודדות לבין היכולת הגופנית. כאשר חומצת חלב מציפה את הדם בדקה ה־65, מגיע גם המשבר הנפשי, ואז העסק קורס.
חשבתי על זה במהלך המשחק, לנוכח המציאות המצערת שלפיה שתי הנבחרות האלה תהיינה יריבותינו בקדם המונדיאל. התוצאה בארבעת המשחקים האלו לא בדיוק מעניינת אותי, אלא הפערים ברמה, והנזק שייגרם לנפשות הרכות של כוכבינו העדינים ומלאי התירוצים. אבל הרגעתי את עצמי שהבעיה אינה טמונה בספרד ובאיטליה, אלא באלבניה. כמעט השתכנעתי שאלישע לוי מתעמק בתרופות נגד חרדה לקראת הטורניר הקרב ובא בספטמבר. על מה נלך, שואל את עצמו (אולי) מאמן הנבחרת? ציפרלקס, סירוקסט, קלונקס? אולי מרשם לגראס רפואי מד"ר בוריס? אבל הרפואי לא עובד טוב עם חרדות, אז הוא לא מומלץ בשלב זה.
לספרד יש ימבה כישרונות בנבחרות הצעירות. המאמן הבא אחרי דל בוסקה החביב יתבקש להכין תלכיד מהצעירים והוותיקים. אינייסטה, פיקה וראמוס כבר בקושי מושכים. העומס שמוטל עליהם בקרבות צמרת בליגת האלופות, ועם אתלטיקו וריאל מדריד, פלוס כל מסעות הראווה לדרום מזרח אסיה, לקושש כמה מיליוני יורו בכל קיץ – והעובדה שלא חוו מנוחה ראויה כבר שנים – מביאה אותם למצב של סף מעטפת המגבלות האנושיות של כדורגלן. גם השיטה חייבת להשתנות, כי העולם בכלל - ואירופה בפרט - למדו את החומר וכבר יודעים איך מנטרלים את האיום הספרדי. זה לא רק קונטה.
אני בכל מקרה אטריח עצמי למשחק מול איטליה, רק כדי לעשות כבוד לאחד מהשוערים הגדולים בהיסטוריה, ג'יג'י בופון. לא רק בגלל היכולת (אם כי הרגליים מזדקנות), המנהיגות, המסירות למועדון ולנבחרת, אלא בגלל האישיות של אחד מספורטאי העל שזכיתי לצפות בהם.
לא יודע איך תסיים איטליה את הטורניר, אבל לקראת רוסיה 2018 היא הותירה אצלנו אתמול טעם של עוד. אפילו שכחתי מה עוללו לנו הרומאים, ואפילו מבניטו מוסוליני התעלמתי. כי החבר'ה האלו בכחול הוציאו אתמול שם טוב לכדורגל. תענוגית.