את המשחקים האלה, שאני רואה עכשיו, כבר ראיתי איפשהו. עובדה, אני מזהה את המהלכים אחד לאחד; צופה את ההתפתחויות; יודע לומר מה תהיה התוצאה הסופית, איך היא תושג, מתי יובקעו השערים ובאילו נסיבות. רק שאני לא יכול להיזכר איפה לעזאזל ראיתי אותם, כי הם בשידור חי ואני לא הולך לעשות צחוק מעצמי ולשאול איפה ראיתי אותם. אפשפש בזיכרוני, תכף אזכר, אני חייב להיזכר כי זה לא מניח לי.
תפסתי מרחק מהסריה A בשנים האחרונות. כבר די הרבה שנים שאני לא עוקב אחרי הכדורגל האיטלקי בכללותו, גם כשהדרבי דלה מדונינה משוחק. אני עוקב אחרי יובה, כשהיא מגיעה לשלבים המכריעים של הצ'מפיונס, כי זאת יובה, לא כי היא נציגה של הכדורגל האיטלקי. הכדורגל האיטלקי איבד את המרכזיות שלו בשנים האחרונות, זה דבר ידוע, הליגה נחלשה, היא מושחתת, נשלטת על ידי קבוצה אחת, לא גדלים שם כוכבים ששווה לעקוב אחריהם, הם עדיין תקועים שם עם טוטי, בן כמה טוטי? הוא כבר בן 50, לא?
אני לא מכיר את השחקנים שאיטליה שלחה ליורו. לא שמעתי עליהם, אין לי מושג מי הם, באילו קבוצות הם משחקים, באילו תפקידים. אני מכיר שלושה: בופון, קייליני ודה רוסי. זה הכל. הכרתי גם את פירלו. למה הם ויתרו עליו? יש להם מישהו יותר טוב? כן? מי? אז איך זה לא שמענו עליו?
אני לא לבד בעניין הזה, אני מניח. כשיש כל כך הרבה אופציות לצפייה בכל כך הרבה ענפי ספורט, צריך להיות פריק כדי לעקוב באדיקות אחרי הכדורגל האיטלקי. צריך להיות אובססיבי. אני לא אובססיבי, יש לי חיים.
אבל עכשיו אני נזכר סוף–סוף איפה ראיתי כבר את המשחקים האלה: איטליה - בלגיה; איטליה - שוודיה; איטליה - ספרד; במונדיאל של 1982 ראיתי אותם. לא אותן יריבות אבל אותם משחקים. אותה נבחרת איטלקית, אותן יריבות אומללות.
זה קורה מעת לעת, לא תמיד: איטליה שולחת לוועידת פסגה בינלאומית - מונדיאל או יורו - נבחרת שכתוב עליה אלופה. אנחנו כבר צריכים להכיר את הנבחרות האיטלקיות האלה. רוקח אותם מאמן איטלקי, חייב להיות איטלקי, שמכיר את הכדורגל האיטלקי, את התרבות ואת המסורת שלו באופן כל כך פרטני שמאפשר לו לאסוף ולרכז תחתיו, מתוך מה שמוצע לו, בדיוק את אלה שנולדו כשבמחזור הדם שלהם זורמים עקרונותיו וערכיו של הכדורגל האיטלקי.
חוויה טראומטית לשחק נגד נבחרת איטלקית כזאת
מהחומרים האלה הוא מתקין קבוצה שאת האיכויות שלה רואים רק על המגרש ובעיקר חשים אותם אלה שנגדם היא מתמודדת. זו חוויה טראומטית לשחק נגד נבחרת איטלקית כזאת. אין צ'אנס נגדה. הם גורעים מהיכולות של יריביהם, לא משנה מי היריבים, הופכים אותם לאימפוטנטים. איזו עוד נבחרת חוץ מאיטליה יכולה לשחק נגד ספרד ושהספרדים בקושי יגיעו להזדמנות אחת? איפה קיים דבר כזה?
נבחרת איטלקית מהסוג הזה לא מתרשמת ממי שעומד מולה. אינדיבידואלים מוכשרים לא יכריעו נבחרת איטלקית כזו, הם גם לא ישרטו אותה. כל איטלקי שמשחק ביורו משוכנע - ובצדק - שאין בצד השני של המגרש שחקן מוכשר ממנו. כל מה שספרדי יכול לעשות, איטלקי יכול לעשות טוב יותר. ואת התרבות והמסורת שעליה הוא גדל - לזה אין מקבילה באף מדינה אחרת.
לא קיימת פעולה אחת שסופרסטאר כלשהו יכול לחולל בצד ההתקפי של המגרש ושההגנה האיטלקית לא תמצא לה פתרון. אין אפשרות רבה להפתיע הגנה איטלקית, משום ששחקן הגנה איטלקי הוא שחקן כדורגל טוטאלי. בונוצ'י יוצא להתקפה מתפרצת ומוביל כדור כמו שחקן כנף. אבל זה לא רק בונוצ'י. כל שחקן איטלקי מרגיש בבית בכל נקודה במגרש, לכן בונוצ'י דוהר קדימה ומתכוון ללכת עד הסוף, ממש כמו ששחקן איטלקי שמוגדר חלוץ מחלץ כדור וזוכה בו כאילו היה בלם.
הכדורגל האיטלקי מוליך שולל. הוא הרבה יותר טוב על המגרש מכפי שהוא על הנייר. בניגוד גמור לכדורגל האנגלי. הוא לא ראוותני, הכדורגל האיטלקי, הוא עושה שימוש בטכניקה האישית שלו רק כאשר זה נדרש. הטכניקה האישית זה רק כלי בארגז הכלים העמוס שלו. האיטלקי יודע - יכולת אישית, טוב שהיא קיימת, אבל היא לא מנצחת במשחקי כדורגל, ומשחקי כדורגל מתקיימים כדי שינצחו בהם. אז הוא עושה בה שימוש רק כשזה ממש נדרש או כשהמשחק הוכרע ובא לו להשתעשע קצת, שלא ישכחו מי הוא - הוא הרי אומן - ולא יתייחסו אליו כמו אל חתיכת זפת שנדבקת לכף הרגל.
לפני היכולת האישית, האיטלקי מדגיש את הדבקות שלו בעקרונותיו. אלה שוכללו ולוטשו בבית הספר הכי גבוה לכדורגל. אני משוכנע בכך - אין תרבות משחק יותר מושקעת ומושרשת מזו האיטלקית. והיא שרירה וקיימת גם בשנים פחות טובות של הכדורגל האיטלקי וכאלה הן רוב השנים: איטליה לא שולטת בכדורגל העולמי כפי שהולנד שלטה בשנות ה–70; גרמניה בעשורים שונים; צרפת בסוף האלף הקודם ותחילת הנוכחי וספרד בעשור האחרון. לאורך השנים איטליה לא מצליחה לגבש את המסורת שלה ואת העקרונות ואת היכולות שמצויים תחת ידיה ולהרכיב מהם את הנציגה האולטימטיבית של הכדורגל שלה. אבל כשהיא מצליחה אז היא אלופה.
עלילתו של הסרט "דרורים" מתרחשת באיסלנד. הוא יוקרן בפסטיבל הקולנוע הקרוב בירושלים. זו איסלנד הכפרית שמתוארת בסרט. אין לי מושג איך נראית איסלנד האורבנית, אבל הכפרית נראית נורא. "דרורים" חושף מציאות שבטח יש דלות ומרודות ממנה אבל אין מייאשות כמוה. אין לאן ללכת, אי אפשר לצאת, תצא - תיפול לים. עיירה איסלנדית קטנה - גם במונחים המיניאטוריים של איסלנד - שכל תושביה, משפחות שלמות, כולם מועסקים במפעל מקומי לעיבוד דגים ומקלפים קשקשים כל היום. ובסוף יום עבודה כזה הם מתיישבים בפאב ושותים אלכוהול באחוזים של ספירט.
אני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה כשאני רואה את נבחרת איסלנד משחקת, תוהה מה מושקע במשחקה ומאיפה הכוחות האלה. משם, מ"דרורים", משם הם חייבים לצאת, אין להם ברירה, הם חייבים לנצח כי אין אופציה אחרת.
מחויבות טוטאלית
הכדורגל התעשייתי, הסטנדרטי, זה שמצמצם פערים ושכל הנבחרות ששיחקו ביורו מחויבות לעקרונותיו, נשען על הנחות יסוד מציאותיות - לא מופרכות: הבחורים שלנו לא פחות חזקים, מהירים, נחושים ומחויבים מהבחורים שלהם. את המיומנויות הנדרשות ניתן להנחיל. הן אינן גנטיות. על הגישה המתחייבת אין בכלל ויכוח. קיימת רק גישה אחת - מחויבות טוטאלית. כשיש לך את זה, אתה כבר לא אנדרדוג. יש לך מה להציג על כל במה. כשיש לך את זה - איסלנדי יכול לנצח אנגלי.
מקור כל מרכיבי הכדורגל המתועש הוא באיטליה. כל הנבחרות שניתן להצביע עליהן ולומר: הפערים מצטמצמים - כולן מחויבות לעקרונות הכדורגל האיטלקי: מחויבות הגנתית טוטאלית, קשיחות, פיזיות, מאבקים ג'יהאדיסטיים על כל כדור וכדור, והנה הפערים נסגרו.
יחסי הכוחות אולי לא השתנו - גרמניה זו גרמניה וסלובקיה זו סלובקיה, בלגיה זו בלגיה, והונגריה זו הונגריה - אבל אף נבחרת ביורו הזה היא לא שטיח, באף נבחרת לא מנגבים את הרגליים, ובשני המקרים - מאגרי הכישרון העודפים של הגרמנים והבלגים עושים את ההבדל אבל הם רק הערך המוסף. הם לא באים במקום ערכי הכדורגל האיטלקי ועקרונותיו שהם הבסיס לכל. ברזיל לקחה פעם אליפויות עולם רק משום הכישרון העודף שהיה מצוי ברגלי שחקניה. זה מזמן כבר לא תקף. היורו הנוכחי רק מדגיש את המגמה.
הכדורגל הרווח, התעשייתי אני קורא לו, הוא זה שסימאונה הנחיל באתלטיקו מדריד, לא זה של ברסה, ריאל או באיירן. את הכדורגל התעשייתי ניתן ליישם בכל מקום, אם יש רצון ויש היענות. הוא לא תלוי בכסף, הוא לא מחייב שמות גדולים. הוא מתבסס על כוחות נפשיים, מחויבות אינסופית וידע נרכש - לא בהכרח כישרון מולד. כישרון מולד יכול להועיל רק כשכל העקרונות האחרים מיושמים. מי שמביא איתו רק כישרון מולד לא יגיע לשום מקום.
אתלטיקו של סימאונה משחקת כדורגל איטלקי. הכדורגל של ברסה, של ריאל, של באיירן - זה כדורגל שעשירים יכולים להרשות לעצמם. אני לא מפקפק בגדולה של הכדורגל הזה, רק אומר שלא ניתן ללמוד ממנו, להפיק ממנו לקחים וליישם אותו.
אנחנו מורגלים לכך שהלגיונרים - אותם שחקנים ישראלים שמשחקים באירופה - לא נותנים כלום לנבחרת. על כל פנים, הרבה פחות מכפי שהם נותנים לקבוצות האירופיות שלהם. אנחנו מייחסים את זה לעובדה שהם הגיעו, מימשו את עצמם ואין להם מה להוכיח יותר. אם זה כך, אז זו תופעה ייחודית לישראל. מה שמתגלה ביורו זה נבחרות שמוציאות מהשחקנים שלהן את כל מה שיש להם לתת. כמו גם מהאוהדים שלהן. זה לא נתפס בעיני איך אזרחים של מדינות קשות יום מציפים את צרפת בעשרות אלפיהם, עוטים על עצמם את דגלי המדינות שלהם. הלאומיות, אם כן, לא מתה.
בכדורגל רואים את זה. כל הנבחרות כאן הן כביכול חלק מהסופר סטייט - האיחוד האירופי - אבל כולן מדגישות את הלאום, גאות בו. כדי להבין מי זו נבחרת איטליה, מאילו חומרים עשויים שחקניה ומה הם נושאים איתם כשהם עולים למגרש, צריך רק להסתכל עליהם שרים את ההמנון. זה לא רק הם, אבל אצלם זה מודגש באופן מיוחד. כמו עקרונות המשחק שהם מחויבים להם.
אני הימרתי בשעתו שיובה תעבור את באיירן בליגת האלופות. כתבתי אז שבחיים אני לא מהמר נגד יובה, לא חשוב נגד מי היא משחקת ואיפה. טעיתי. באיירן שרדה את יובה בשניות הסיום.
אתלטיקו מדריד הייתה בעיני הפייבוריטית לזכות השנה בצ'מפיונס. טעיתי. היא לא זכתה - ריאל זכתה. אתלטיקו, כבר כתבתי כאן, משחקת כדורגל איטלקי. כשאני רואה כאן את נבחרת איטליה אני נזכר שיובה זו הקבוצה שמייצגת את הכדורגל האיטלקי הרבה יותר מכל קבוצה איטלקית אחרת, גדולה ככל שתהיה. מילאן הגדולה הייתה אוניברסלית, יובה - תמיד איטלקית.
ביחס להמשך היורו אני אומר דבר כזה: כשאיטליה שולחת נבחרת כמו זו שמשחקת כאן - היא בדרך כלל גם לוקחת. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.