"הנבחרת הזו היא חלק ממני, כמו משפחה": יוצאי ארגנטינה בישראל חוגגים את הזכייה

"במשך 36 שנה, מאז הזכייה הקודמת של ארגנטינה במונדיאל, חיכיתי לרגע הזה", אומר מרסלו בלידשטיין, שעלה ארצה מארגנטינה בגיל 12, לאור הניצחון הדרמטי שלשום של נבחרת ארגנטינה על נבחרת צרפת בגמר המונדיאל. "ראיתי את המשחק עם המשפחה שלי, עם אחי, אחותי, ההורים. השמחה הייתה מאוד גדולה, היה כמעט התקף לב. גם אם נבחרת ארגנטינה משחקת באמצע הלילה, אני מתעורר לראות אותה".

מה המשמעות של הזכייה הזו עבורך?
"אני אוהב לצטט את הסופר האורוגוואי אדוארדו גלאנו, שהיה גם חולה כדורגל. הוא אמר שבחיים אפשר להחליף הכל, חוץ מקבוצת כדורגל. כדורגל אצלנו זה משהו בדם, משהו מובנה. זו הנשמה, בעיקר של מי שנולד בארגנטינה. בשבילי הזכייה של ארגנטינה היא קודם כל המון שמחה אחרי שנים רבות של תסכול שהנבחרת לא הצליחה להגיע לאיפה שהיא אמורה להיות. הנבחרת הזו היא חלק ממני, כמו משפחה".

בלידשטיין, 58, ד"ר להיסטוריה ותושב כפר סבא, עלה ארצה ב־1976 מטעמי ציונות. שלשום ראה בכלי התקשורת כיצד רחובות ארגנטינה התמלאו במאות אלפי תושבים שחגגו את אליפות העולם. "הניצחון הזה מעמיד את בני העם הארגנטינאי במקום שבו היו רוצים להיות: בעולם הראשון, כמו אירופה, לא משנה אם המציאות שלהם היום היא אחרת", הוא אומר.

"תושבי ארגנטינה חיים במציאות כלכלית מאוד קשה. ניצחון כזה נותן להם תקווה שארגנטינה יכולה להיות מדינה מפותחת כמו מדינות אחרות למרות כל הבעיות שלה. הניצחון הזה מעניק גאווה, לכידות ותקווה לעם הארגנטינאי. היו אפילו תושבי ארגנטינה שמכרו את המכוניות שלהם כדי להצליח להגיע לקטאר ולראות את המשחקים של הנבחרת. ברור שתוך כמה ימים תושבי ארגנטינה יצטרכו לחזור למציאות שלהם. המצב בפועל קשה, אבל כדורגל מביא נחמה רגשית. לפחות במהלך החודש האחרון, ועכשיו במיוחד לאור הזכייה, הייתה תקופה של שמחה לארגנטינאים, תקופה של אושר שבה ליוו את הנבחרת שלהם. בארגנטינה לא כתבו בחודש הזה על שום דבר אחר חוץ מאשר על הנבחרת. צריך היה לנבור ממש למטה באתרים המקומיים כדי לראות ידיעות אחרות של אקטואליה".

אריאל שגרמן, 57, מקיבוץ אור הנר שבמערב הנגב הצפוני, שרבים ממייסדיו בשנת 1957 היו יוצאי ארגנטינה, עלה ארצה מארגנטינה לפני 20 שנה. "מאז שנולדתי אני אוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה", הוא מספר.

"כדורגל לארגנטינאים זה כמו מים, אנחנו חיים על כדורגל. ראיתי את המשחק בבית עם הבן שלי ירדן, בן 24, רק אני והוא. לא נתנו לאשתי לראות איתנו כי במשחק הראשון שבו ארגנטינה ניצחה אשתי הייתה בחדר אחר, ומאז זה נשאר כמו קמע מזל כזה. בנוסף, הבן שלי ראה את כל המשחקים של ארגנטינה במונדיאל בעמידה גם מאותה סיבה - שבמשחק הניצחון הראשון של הנבחרת הוא עמד. לאחר הניצחון הלכנו לחגוג בבית התרבות של הקיבוץ עם למעלה מ־300 איש, והשמחה הייתה גדולה".

שגרמן ביקר לפני כחודש בארגנטינה. "המצב בארגנטינה קשה", הוא אומר. "בדרך כלל בארגנטינה הבעיות מאוד ניכרות בסוף שנה, כשיש כריסמס וסילבסטר, ואנשים רוצים כסף לעבור את החגים האלה. באמצע המונדיאל, בעיקר מחוץ לבואנוס איירס, אנשים הגיעו לסופרים וביקשו שייתנו להם בחינם מזון. ברגע שיש חגיגה, אז אנשים שוכחים".

מה משמעות הזכייה הזו עבורך?
"הרבה אנשים בארץ, שאין להם שום קשר לארגנטינה, אהדו את הנבחרת כי מאוד רצו שמסי ייקח את הגביע, ואילו מבחינתי זה היה הרבה מעבר למסי. אצלנו, הארגנטינאים, כדורגל הוא חלק מהחיים, מהיומיום, מהקרנבל של ארגנטינה. מבחינתנו להיות אלוף העולם בכדורגל זה לא כמו להיות אלוף העולם בג'ודו למשל. אצלנו כדורגל זה חיים, כדורגל זה שמחה. למרות שאני כבר לא חי בארגנטינה, המסורת הזו נשארה, ואנחנו מעבירים את האהבה הזו לכדורגל לדורות הבאים. היית צריכה לראות אצלנו בקיבוץ ילדים שלא נולדו בארגנטינה, אבל שלשום נראו כאילו נולדו בארגנטינה. כדורגל הוא חלק מהפולקלור של ארגנטינה. לכל מי שנולד בארגנטינה יש קבוצה שההורים אומרים לו: 'זו הקבוצה שאתה תאהב'".

"מאז שנולדתי אני אוהד את הנבחרת", מספר גם אברהם (קאצ'ו) שוורצברג, 72, מקיבוץ מפלסים שבנגב הצפון־מערבי, שהוקם בשנת 1949 על ידי חלוצים שהגיעו מארצות דרום אמריקה. "ראיתי את המשחק עם חברים ועם בני משפחה בבית שלי. אחרי הניצחון יצאנו לחגוג בקיבוץ".
שוורצברג עלה ארצה מבואנוס איירס בגיל 35. "עבורנו הזכייה של ארגנטינה הייתה שמחה גדולה. סבלנו הרבה עד הרגע הזה, ואחר כך כל השמחה התפרצה החוצה", הוא אומר.

מה הניצחון הזה מסמל עבור תושבי ארגנטינה?
"לא נשאר להם כמעט כלום. הם ציפו למונדיאל הזה כמו לאוויר לנשימה. זה מה שנשאר להם. המצב שם לא פשוט, ואחרי הניצחון הם שכחו את הכל. הייתה סיבה למסיבה. לפחות לכמה ימים הם יכולים לחשוב על משהו אחר מאשר על כלכלה ופוליטיקה. כשהשחקנים יגיעו עם הגביע לארגנטינה, יהיו עוד חגיגות, אבל אחר כך כל אחד יישאר עם הבעיות שלו, עם המצב הכלכלי והפוליטי הקיים".

הסתובבתי וחזרתי

"בארגנטינה המצב הכלכלי הוא די חמור", אומר פוצ'ו (חנן) בראודה, 82, מקיבוץ מפלסים, שעלה ארצה בגיל 21. "אבל מאז שאני זוכר המצב שם לא טוב. הזכייה בגביע נותנת קצת רגעי נחת לאנשים. אני אוהד שרוף של ארגנטינה מגיל צעיר. איפה תמצאי ארגנטינאי שלא אוהד את הנבחרת? ראינו את משחק הגמר בבית שלי יחד עם כ־50 איש, בני משפחה וחברים. היה מקרן גדול שעליו הוקרן המשחק, ובסופו הלכנו למועדון, והייתה חגיגה גדולה. גם קרובי משפחתי בארגנטינה יצאו לכיכרות וחגגו. אצלנו הייתה שמחה גדולה, ומה שיותר מפתיע זה איך הבנים שלנו, הנכדים שלנו, נדבקים בשמחה הזאת. לפעמים אני מרגיש שהם יותר ארגנטינאים ממני".

"את כל משחקי המונדיאל ראיתי בבית, אבל שלשום החלטתי לשבור את המסורת וליסוע לרמת השרון כדי לראות את הגמר יחד עם הנכדים ולהדליק נר ראשון של חנוכה", מספר אדי פולונסקי, 62, מקיבוץ אור הנר, יליד בואנוס איירס, שעלה ארצה בגיל 19. "התחלתי לנסוע, אמרו שהכבישים יהיו פנויים, אבל בפועל הבנתי שייקח לי כשעתיים להגיע, שאאחר לתחילת המשחק. אז הסתובבתי וחזרתי לקיבוץ. ראיתי את המשחק עם הבן החייל שלי ועם אשתי".

"בסוף חגגתי ברחבה של חדר האוכל. הייתה חגיגה גדולה, ואחר כך נסענו למרינה באשקלון להמשיך לחגוג. במהלך המשחק פתאום השעון החכם שלי הודיע לי: 'שים לב, קצב הלב שלך מעל 100 פעימות לדקה'. ואז נזכרתי שדיווחו בתקשורת הארגנטינאית שבמשחק מול הולנד שני אזרחים נפטרו תוך כדי צפייה במשחק. לאחר מכן אחד הדברים שהתקשורת הארגנטינאית עסקה בו זה ללמד אנשים איך לנשום בזמן משחק. המליצו לאנשים בסיכון, כאלה עם אירועי לב, לא להיות לבד ולא לצפות בפנדלים".

מה הייתה משמעות הזכייה עבורך?
"הזכייה הייתה התגשמות של חלום. כבר ראיתי את ארגנטינה מנצחת במונדיאל שהתקיים בארגנטינה ב־1978 כשעוד גרתי שם. אבל אז הזכייה הייתה תחת השלטון הצבאי, והשמחה הייתה מאוד מעורבת. עליתי ארצה כדי לברוח מהרדיפה של הממשל הצבאי. ב־1986, כשארגנטינה שוב זכתה במונדיאל, כבר גרתי בארץ. רציתי להזדהות יותר עם מדינת ישראל וכמעט שכחנו את האזרחות הארגנטינאית שלנו. אחרי כמה שנים כבר לא הייתה התלבטות בין הזהות הארגנטינאית לישראלית".

"אני ישראלי, מאוד ציוני, אני חקלאי, ואין לי שום בלבול ושום ויכוח פנימי בין הזהות הישראלית שלי ובין האהדה לקבוצה הארגנטינאית. אני מאוד מעריץ את הנבחרת ולא שוכח שנבחרת זו נבחרת, מדינה זו מדינה. יש קבוצה שהיא נבחרת ארגנטינה ויש מדינה, שהיא מדינת ישראל. זה היה רגש אדיר לחוות את הזכייה יחד עם הילדים והנכדים. זה מאוד מרגש, ואיפשהו הם גם מרגישים סוג של גאווה לומר שהם ילדים ונכדים של ארגנטינאים. הניצחון של ארגנטינה נתן איזושהי רגיעה גם לעם הארגטינאי, שם המצב הכלכלי נוראי, וגם לנו, כאן בישראל, זה נתן קצת מפלט רגשי מכל ענייני הפוליטיקה והביטחון".