איפה הם היום: זה מה שעושה היום שחקן נבחרת ישראל לשעבר, גידי דמתי

זה נראה היה כמשהו דמיוני, שנבחרת ישראל בכדורגל לדורותיה לא הגיעה עד עכשיו להישג של אולימפיאדה ב־47 השנים שעברו מאז שאנחנו, הנבחרת לאולימפיאדת מונטריאול, עשינו זאת ב־76’", אומר גדעון (גידי) דמתי, החלוץ המחונן שעל כנפי שעריו הביא אותה למימוש החלום האולימפי שמונה שנים לאחר השתתפות נבחרת ישראל באולימפיאדת מקסיקו. “אומנם המשימה נראתה הפעם כמעט בלתי אפשרית, אבל לאור היכולת שמציגים שחקני הנבחרת הצעירה הייתה אמונה שאולי הפעם - והם עשו את זה בגדול".

איך קרה כעת מה שלא קרה 47 שנה?
“יש התקדמות במשחק של נבחרת ישראל. התגבשה בה חבורה של שחקנים שלא נבהלים מלהתמודד עם שמות גדולים, ולא רק שהם לא מסתגרים מולם, הם מתמודדים איתם כשווים מול שווים. כך זה צריך להיות. כי כשאתה מסתגר, זה רק עניין של זמן עד שאתה מקבל את הגול".

דמתי אף פעם לא המתין שנבחרתו תחטוף גולים ונהג לסגור עניין במו כישרונו. כך היה לקראת אולימפיאדת מונטריאול, כשלא רק שהבקיע בניצחונות 0:3 ו־1:4 על נבחרת יפן, אלא גם הבקיע צמד שערים בניצחון המרשים 1:3 בסיאול על הנבחרת החזקה של דרום קוריאה, בכיכובו של צ’ה בום קון האימתני.

“אני לא רוצה להשתחצן, אבל מה שעשיתי באמת היה משהו לא רגיל", אומר דמתי. “בטיסה חזרה לארץ, חצי שעה לפני הנחיתה קרא לי הטייס לקוקפיט כדי לעשות לי כבוד. בנמל התעופה בן־גוריון חיכו לי אוהדי 'שמשון תל אביב', הקבוצה שלי, ולקחו אותי לכרם (התימנים) כדי לחגוג, מה שנתן לי הרגשה שעשיתי משהו".

אולימפיאדת מונטריאול לא הייתה אולימפיאדה רגילה. “ארבע שנים אחרי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן הייתה שמירה קפדנית, לפעמים אולי יותר מדי קפדנית, בכפר האולימפי שלנו", מעיד דמתי. “הליקופטרים, אופנועים, הרבה משטרה, מה שנתן לנו ביטחון שבמונטריאול לא יחזור מה שהיה במינכן".

"עיצבנו את ברזיל"

בטורניר הכדורגל באותה אולימפיאדה עלתה נבחרת ישראל לרבע הגמר, לאחר שסיימה בתיקו את משחקיה נגד נבחרות גואטמלה, מקסיקו וצרפת בכיכובו של מישל פלאטיני, עד שניגפה 4:1 על־ידי נבחרת העל של ברזיל. “הובלנו נגדם 0:1 ובכך עיצבנו אותם, כנראה, מה שדרבן אותם להפוך את התוצאה".

כעבור כמעט ארבע שנים, במוקדמות לקראת אולימפיאדת מוסקבה 80’, חוללה נבחרת ישראל הפתעה כשניצחה 3:4 את נבחרת הולנד באצטדיונה. “זה היה משחק הפרידה של מאמן הנבחרת, עמנואל שפר", משחזר דמתי. “ההולנדים הובילו כבר 0:3 ובהפסקה דרבן אותנו המאמן שנעשה משהו כדי שניפרד יפה. אכן, עשינו. השווינו ל־3:3 ולקראת הסיום מלמיליאן העביר לי כדור מהצד. אז שמתי את הגול השני שלי וניצחנו במפתיע. אז לא היה מאושר מאיתנו, כששפר נראה היה כאילו שהבאנו את גביע העולם".

אבל הניצחון הזה לא עזר לכם.
“אכן, ישראל הלכה בעקבות ארצות הברית, החרימה את אולימפיאדת מוסקבה 80’ ואנחנו נשארנו בבית. אבל לפחות הייתה גאווה גדולה על איך שהפכנו את התוצאה".

קפצנו לשפר, אבל לא נפסח על המאמן דוד שווייצר, שהכין אתכם למונטריאול.
“דוביד היה מאמן משכמו ומעלה. לקראת המשחק נגד דרום קוריאה, שבו ניצחנו כאמור אותם אצלם בבית, הוא עשה להם תרגיל שאין דברים כאלה. כדי לבלבל את הקוריאנים, הוא שם באימון שלנו במרכז ההתקפה את אהוד בן־טובים עם כל ה־1.90 מטר שלו. הקוריאנים ראו את זה וביססו את הטקטיקה שלהם על איך לשמור עליו. זה לא עזר להם, כי הם קיבלו אותי, שחקן שונה, וחטפו".

דמתי, 71, גדל במשפחה מרובת ילדים בכרם התימנים: “הכרם היה אז כמו כפר, קיבוץ כזה, קרא לזה איך שאתה רוצה. כולם הכירו את כולם והדלתות היו פתוחות לרווחה. בהפסקות בבית הספר הדתי ‘קלישר’ שבו למדתי שיחקנו כדורגל, גם אחרי הלימודים עם קורות שתקענו בחולות היכן שהיום מגרש החניה של שוק הכרמל. אז באו ממועדון קבוצת שמשון תל־אביב, עשרים מטר משם, ואמרו ‘למה לכם לשחק בחולות, בואו אלינו ושחקו בקבוצה מסודרת!".

באתם.
“בטח. במגרש יותר נורמלי יכולתי ללהטט איך שכבר ידעתי אז ולכבוש חמישיות, שמיניות, כמה שיותר, לצד לימודים במגמת מסגרות בתיכון המקצועי ‘שבח'".

חדוות הכדורגל של דמתי, בן ה־14, נמהלה בטרגדיה שפקדה את משפחתו, כאשר אביו נספה בתאונת מנוף בנמל אשדוד, שזה מקרוב פתח את שעריו. “זאת הייתה חתיכת מכה", הוא נזכר. “אמא שלי נשארה עם שבעה ילדים, שהצטופפו בדירת שני חדרים. מהמצב הזה הייתי בורח לכדורגל. בגיל 16 וקצת העלו אותי לבוגרים. מהר מאוד מצאתי את עצמי במשחק גורלי נגד מכבי שעריים, כשהקבוצה המפסידה הייתה אמורה לרדת ליגה. כבר בדקה השלישית הבקעתי את השער הראשון, שתוך כדי תצוגת כדורגל הוביל אותנו לניצחון 0:3, שהשאיר אותנו בליגה".
כך נסללה דרכו של דמתי למעלת הכוכב הגדול של הקבוצה הצנועה מהכרם. בראיון שערכתי עמו ב־76’ יצא בשבחו מאמנו דאז, יחיאל מור: “גידי הוא הכדורגלן הנפלא ביותר שפגשתי מעודי, ממש שחקן מושלם". ועמי פזטל, האיש החזק במועדון, ציין את השפעתו החיובית כקפטן על שחקני הקבוצה.

כשאני מקריא כעת את דבריהם לדמתי, הוא מגיב: “לא אתווכח כעת עם מה שאמרו עליי. אני יכול לומר שבכל שנותיי ב'שמשון' לא היה משחק שבו הוחלפתי, כך גם ב־12 שנותיי בנבחרת ישראל. כשחקן נתתי הכל, ועם חבריי ב'שמשון' תמיד הייתי בגובה העיניים ובסוף אימון לא הייתה לי בעיה להיות זה שאוסף את הכדורים - ובכך נתתי דוגמה לשחקנים".

בטרם היותו בן 20 זומן דמתי לראשונה לנבחרת ישראל לקראת משחק בין־ארצי נגד נבחרת שוודיה. כך הוא פתח בקריירה של 69 משחקים בין־ארציים, שבמהלכם כבש 21 שערים, שהביאו אותו להיות הכובש השישי בכל הזמנים של הנבחרת.

"היום השחקנים מפונקים"

מחוץ לנבחרת היה דמתי משיאני הכדורגל הישראלי, כשבמאזנו היו 143 שערים שאותם כבש לרשתות הקבוצות היריבות בלא פחות מ־519 משחקי ליגה שבהם שיחק למען "שמשון", כולל שש עונות שבהן לא נעדר אפילו ממשחק בודד. דמתי איננו מתרגש מהנתונים שאני מציג בפניו. “לו הייתי משחק בקבוצה בכירה יותר, כמו מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי תל־אביב, או הפועל תל־אביב, הייתי כובש יותר שערים", הוא קובע. “כי בקבוצה צנועה כמו 'שמשון' מתגוננים רוב הזמן, מה גם שבדרך כלל לא בעטתי פנדלים ובעיטות עונשין".

איך מצליחים לשחק שש עונות על מלא?
“אכן, כינו אותי ‘השחקן המתמיד’. שום דבר לא מנע את זה. שיחקתי עם שבר באצבע הרגל, סדקים בצלעות, מה לא, כי אף פעם לא הסכימו לוותר עליי. פעם היה לנו משחק בנתניה בחורף. כשהייתי אז עם 40 מעלות חום, אוהדים הגיעו אליי הביתה ולפני שאשתי התחילה לצעוק, הם הרגיעו אותה עם דולרים שהם נתנו לה, שמו עליי מעיל וקדימה למגרש! הייתי גמור ובקושי החזקתי מעמד מחצית, ובלעדיי הפסדנו".

כך גם היום?
“איפה! אז שיחקנו למען הגאווה של השכונה ולמען הסמל של המועדון, כשהשיא היה בדרבי הפרברים נגד בני יהודה. היום זה אחרת ויש שחקנים מפונקים".

שיא נוסף של דמתי היה כשהרשית שישייה בניצחון 2:6 על מכבי רמת עמידר. כשאני מעיר לו שבשנות ה־40 חלוץ של הפועל פתח תקוה חגג שביעייה, דמתי איננו יוצא מכליו ומעיר שתלוי באיזו ליגה שיחק ה"מתחרה", כי “לאחר שירדנו ליגה, הבקעתי הרבה יותר". שיחקת המון שנים ב"שמשון", כי הם כל כך רצו אותך, או שמא הם סירבו לשחרר אותך? הרי מספרים על בן־ציון יהודאי, המזכיר המסור של "שמשון", שאמר כי לפני שיחתום על שחרור בשבילך, יצטרכו קודם לקטוע את ידיו.

“פעם מאוד רצו אותי מבית"ר תל־אביב. כשהיו"ר שלהם, ח"כ יוסף קרמרמן, פנה להנהלת 'שמשון', קבעו איתו למחרת פגישה בבית הקפה שמול משרדי ההתאחדות לכדורגל. לו היה עדיין בחיים, הוא היה מחכה עד היום". לדמתי היה ביקוש בזירה הבינלאומית. כך, למשל, לאחר שהבקיע צמד שערים בניצחון 3:4 על קבוצת בורוסיה מנשנגלדבך, הגרמנים רצו אצלם את הכוכב הישראלי שחורר את רשתם. לאחר שהמאמן שפר תיווך בין הצדדים, הוא קיבל רגליים קרות בעקבות איומים מאוהדים שיפוצצו את סוכנות “פומה", שהייתה שלו.

לאחר שפרש ממשחק פעיל, הייתה לדמתי קריירת אימון שלא המריאה לגבהים עד שפרש סופית מהכדורגל. “הגיע הזמן שבו אמרתי לעצמי ‘זהו, אני רוצה לחיות בלי הלחצים של הכדורגל", מספר דמתי, גמלאי תושב תל אביב שעדיין מועסק על ידי העירייה כנהג טנדר. הוא נשוי למרי, אב לארבעה וסב לתשעה נכדים. אחד מהם, דור, ניסה להיות כדורגלן, אך ויתר עד מהרה.

“הכדורגל של אז היה יותר מעניין ויותר מרתק עם דריבלים משער לשער בעוד שהיום הכל כמו רובוט", אומר דמתי כשאני מבקש ממנו לקראת סיום שיחתנו להשוות בין הכדורגל בתקופתו ובין הכדורגל בימינו. “מה שמרגיז אותי זה לראות שחקנים שמחזירים את הכדור שוב ושוב לאחור, לעבר השוער שלהם, במקום להתקדם לכיוון השער של הקבוצה היריבה".

אתה הולך למשחקים?
“לא! ובטלוויזיה אני צופה רק במשחקים מעניינים, מה שאמור להיות לגבי המשחקים של נבחרת ישראל באולימפיאדת פריז".

והתחזית שלך?
“אם הם ימשיכו לא לפחוד מקבוצות שעל הנייר הן יותר חזקות ולנסות לשחק איתן כשווים מול שווים, אז יש סיכוי. אבל אם הם יחשבו הגנתי וישחקו לאחור, אז לא יקרה כלום"