נבחרת ישראל בכדורגל הייתה הדבר האחרון שעניין אותי כשביקשתי להיות שליח העיתון "חדשות" למשחק החוץ שלה נגד צרפת באוקטובר 93'. בראש הרשימה הופיעה חברתי שעברה ללמוד בפריז. מעט אחריה, כמובן, עיר האורות בכבודה ובעצמה. קצת למטה - נבחרת הטריקולור (שהייתה אז המבריקה ומעוררת ההשראה ביותר בעולם). ובתחתית של התחתית, הנבחרת המוכה של שלמה שרף, שאיבדה זה מכבר כל סיכוי להעפיל למונדיאל 94' והפכה לבשר התותחים של אירופה.



גם בנבחרת עצמה הייתה אווירת סוף קורס. כשהחלטתי סוף־סוף להתייחס אליה, אחרי שלושה ימים ולילות חלומיים בפריז, והואלתי להתייצב בחוסר חשק בולט בבית המלון שבו שהתה, רק שעות ספורות לפני שריקת הפתיחה, התגלה מולי מחזה מטורף: שלמה שרף עמד בפתח הלובי כשפרצופו רושף, מכורכם ופולט סילוני עשן, כמו קטר של רכבת פחם שנתקעה בתחנה. בין נשימה לנשימה יצאה מפיו סדרה של קללות איומות לעבר שחקניו. אלה בדיוק חזרו לשם מתנשפים בכבדות עם שקיות ניילון עמוסות, אחרי שחמקו מתחת לעינו הפקוחה ויצאו למסע קניות מאולתר בגלרי לפאייט. התברר כי הם נתקעו בכניסה למטרו והחליטו לחצות חצי עיר בריצה כדי לא לאחר לאסיפה האחרונה והמסכמת לפני המשחק. אם זה לא היה המשחק האחרון שלי בנבחרת, מלמל שרף בזעם, הייתי מעיף מפה את כולם.



אני תפסתי פינה שקטה בלובי וניצלתי את הזמן כדי לכתוב מראש את סיקור המשחק, עוד לפני שהתחיל. הדד־ליין הקשוח שהוכתב לי מהמערכת - להעביר את הטקסט מיד בשריקת הסיום - לא הותיר לי כל אפשרות אחרת: היה ברור לכולם שישראל תובס בתוצאה אסטרונומית, אז למה לחכות ולהיכנס ללחץ אטומי? הכל צפוי וידוע מראש.



לתא העיתונות בפארק דה פראנס כבר הגעתי באופוריה מוחלטת. הטקסט כבר כתוב, קאנטונה וז'ינולה מדגמנים ממש מתחת לאפי, הצרפתים כבר חוגגים את עלייתם הבטוחה למונדיאל בשלל שירים ומופעים. נו, מה כבר יכול להיות.



איך אעמוד בדד-ליין?



את האגרוף הראשון חטפתי במהלך המחצית הראשונה. שער יתרון מפתיע של רונן חרזי הבהיר לי שהטקסט שמונח על שולחני כבר איננו רלוונטי. קרעתי את הנייר לגזרים והתחלתי ללעוס אותו בעצבנות מהולה בשמחה. התחלתי לכתוב כל מיני סקיצות חדשות על ההפתעה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, אבל עד לסיום המחצית קרעתי שוב בזעם את כל ניירותי והשלכתי אותם לפח האשפה. הצרפתים הגיבו בשני שערים מרהיבים וירדו לחדר ההלבשה ביתרון 1-2.





בהפסקה גירדתי את הראש. מה עושים, קיבינימט, איך אספיק לעמוד בדד־ליין? כשהשחקנים חזרו אל כר הדשא עלה לי לראש פתיח מבריק: "אם משחק הכדורגל היה נמשך 30 דקות, אז ישראל הייתה הנבחרת הטובה בעולם, אבל הוא נמשך לצערנו 90 דקות, ולכן אנחנו לא נעלה אף פעם למונדיאל". תחושת האופוריה שלי חזרה - הנה, אני ערוך ומוכן, נותר לי רק להתענג במשך 45 דקות על ביצועיה של הנבחרת הטובה בעולם. יותר מזה אי אפשר לבקש.



לקראת הסיום הגיע משום מקום שער שוויון של אייל ברקוביץ' ואילץ אותי לקרוע את הנייר ולבלוע אותו שוב, בפעם השלישית באותו ערב. כשהתאוששתי, פתחתי דף חדש, ניסיתי לשרבט בו משהו ראוי, אך כשהרמתי את הראש כעבור כמה דקות ראיתי את ראובן עטר שולח כדור אל בין החיבורים וקובע את הניצחון הסנסציוני ביותר בתולדות נבחרת ישראל.



הפעם כבר לא קרעתי את הנייר, אלא קפצתי לאוויר בשאגה והשלכתי את המחברת כולה לכר הדשא בהתקף נדיר של אושר וייאוש. כשכולם רצו לחגוג, אני רצתי לחפש טלפון ציבורי מחוץ לפארק דה פראנס וצרחתי ממנו 3,000 מילה למערכת. מה בדיוק העברתי לקלדנית? עד היום אינני יודע וכנראה שלעולם לא אדע. גיליון "חדשות" מ־14 באוקטובר 93' הוא הגיליון היחיד שלא תויק בארכיון של בית אריאלה בכל שש שנותיו של העיתון.