אלמנתו של ויקי פרץ: "הוא היה בדיכאון. הציק לו שהוא לא עובד בכדורגל"

מחר, 11 בפברואר, היה אמור כדורגלן העבר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל ויקי פרץ לחגוג את יום הולדתו ה־69. אבל פרץ, מגדולי חלוצי הכדורגל בשנות ה־70 וה־80, בחר לשים קץ לחייו לפני שמונה חודשים, ב־29 ביוני 2021. זה קרה באמצע היום, בקומה השביעית בביתו שברמת גן, כשהוא לבד.

לפני כן, הוא שלח לאשתו הודעה וביקש שתשוב הביתה. "לא חשבתי לרגע אחד שזה מה שאני הולכת למצוא", מספרת כעת האלמנה איריס פרץ בראיון ראשון ובלעדי אחרי מותו. "הוא כתב לי הודעה בוואטסאפ, כנראה כמה שניות לפני שהוא עשה את זה. הוא כתב לי: 'קרה לי משהו, תבואי הביתה, אוהב אותך'. עזבתי הכל ובאתי. ניסיתי ליצור קשר, אבל הוא לא ענה לי. חשבתי שהוא נפל, שקרה לו משהו, שהוא קורא לי לעזרה, שהוא לא יכול להתרומם".

וכשהגעת וראית את המראה הנורא, מה עשית?
"עשיתי לו הנשמה. ניסיתי. אבל הרגשתי שאלו היו הנשימות האחרונות שלו. הוא עשה קולות עם הפה. אב הבית היה איתי, והזמנו מד"א".

היו גם ניסיונות החייאה בבית החולים.
"אז היו. לדעתי הוא כבר לא היה איתנו. כשבאתי לבית החולים ושאלתי את הרופאה, היא אמרה לי: 'את מכירה מקרים של הוצאה להורג? זה בדיוק אותו דבר. צריך ארבע דקות והוא כבר לא בחיים'. ניסו לעודד אותי שזה עוד יכול לעזור, אבל ידעתי לאן זה מוביל. אני מכירה את ויקי. נסעתי הביתה, השארתי להם את הטלפון שלי, ובאמצע הלילה צלצלו מבית החולים ובישרו לי את הנורא מכל. ביקשו ממני לתרום את הקרניות. אמרתי שאין שום בעיה. כשהגעתי אמרו שהקרניות לא התאימו".

למי צלצלת באמצע הלילה?
"הילדים היו איתי. לא ידעתי מה לעשות מבחינת הסידור של הקבורה, אבל ידעתי שאני רוצה כמה שיותר מהר לסדר את כל הארגון של ההלוויה. התקשרתי לגבי לסרי (ששיחק בקבוצת הפועל תל אביב, ואחר כך שיחק עם פרץ בנבחרת ישראל ובמכבי תל אביב - מ"ח) וביקשתי ממנו עזרה. הוא היה בהלם. הוא נשמה טובה. חבר יקר. באמת כל הכבוד לו. הוא מיד נרתם, הפנה אותי למישהו ברמת השרון כי שם רציתי שהוא ייקבר. בהתחלה הם לא הסכימו, אבל בזכות העובדה שזה ויקי - סגרנו את הכל".

למה דווקא רמת השרון?
"בגלל שכל הכדורגלנים קבורים שם. אבי כהן, יענקל'ה גרונדמן, עמנואל שפר. גם הרגשתי שזה מה שהוא היה מבקש ממני. בחיים לא דיברנו על הקטע הזה, כי בחיים לא האמנתי שזה יקרה בשלב כזה של החיים".

כמה פעמים היית מאז בקבר?
"לפי המנהגים, ולפי מה שאמרו, אסור לי להגיע לקבר ב־11 החודשים הראשונים. הייתי שם רק ביום ה־30 למותו".

כמה הוא בא לך בחלומות?
"כל יום. כל יום".

מלך שערי הליגה

ויקי פרץ הוא סיפור הסינדרלה הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. הוא שיחק ברמת עמידר, שכונה במזרח רמת גן, שקבוצת הכדורגל שלה הייתה השלישית בפופולריות בעיר. הפועל רמת גן והכח רמת גן לא רק שנחשבו עדיפות ממכבי רמת עמידר, אלא כבר היו עם תוארי אליפות בשעה שעמידר עוד השתכשכה במימי הליגה השנייה.

הזרקור האיר לו דווקא בתאילנד הרחוקה, שם השתתפה נבחרת הנוער שלנו באליפות אסיה. למרות ששיחק בליגה השנייה, הוא הוביל את התקפת הנבחרת הצעירה שלנו, ובמשחק נגד נבחרת הנוער של טייוואן רשם שיא כיבושים במשחק בינלאומי – שישייה – מתוך 0:7 שניצחה הנבחרת.

את הטורניר סיים כמלך השערים עם 12 כיבושים. מכאן כבר הייתה הדרך למכבי תל אביב קצרה. מכבי רמת עמידר שלו התקשתה לעלות לליגה הראשונה, מכבי תל אביב הציעה שישה שחקנים צעירים תמורתו, ועמידר קפצה על המציאה, כשבפועל התברר בהמשך שהמציאה הגדולה הייתה של התל־אביבים. פרץ הוביל אותם לאליפויות ולזכייה בגביע המדינה, כשהוא כובש רביעייה בחצי הגמר לרשת של מכבי נתניה, שהייתה אז הקבוצה הדומיננטית ביותר בכדורגל הישראלי.

ההצלחה המסחררת של פרץ בכדורגל הישראלי הובילה אותו בגיל 27 לקבוצת שטרסבורג הצרפתית תמורת 200 אלף דולר, אז עוד לא היה אירו, ואחרי שתי עונות הוא המשיך לראן מהליגה השנייה, שם סיים כמלך שערי הליגה. "אני לא מאחלת לאף אחד בעולם לעבור את מה שעובר עליי", אומרת אלמנתו איריס. "אין יום אחד שמישהו לא מתקשר אליי ומדבר איתי על ויקי. רק דברים טובים אומרים לי עליו. שואלים אותי למה הוא עשה את זה, וזה בעצם מה שאני שואלת את עצמי".

לא הרגשת כלום?
"לא. לא רק שלא הרגשתי, לא חשבתי בכיוון. הבת שלנו הייתה אמורה לחזור באותו יום מחו"ל וגם כשהוא שאל באותו בוקר כמה פעמים מתי היא נוחתת, זה לא עבר לי בראש. אתה מבין מה הקשר בין השאלה שלו לגבי הנחיתה לאיך שמצאתי אותו?".

הוא לא חווה דכדוך? עצבות?
"כן. הוא היה בדיכאון. הציק לו בעיקר שהוא לא עובד בכדורגל. לפני פרוץ הקורונה הוא עוד היה סקאוט במכבי תל אביב וניהל בית ספר לכדורגל בלוד. בעקבות הקורונה לא התקיימו אימונים במכבי תל אביב, ובית הספר בלוד נסגר. ככה הוא נשאר מחוץ לכדורגל”.

מאז הטרגדיה רצות אינספור שמועות, כמו למשל שהבטיחו לו תפקיד בעיריית רמת גן והוא חיכה לתפקיד הזה.
“זה נכון, אמורה הייתה להיפתח עמותת ספורט, אבל בגלל הקורונה היא לא נפתחה. כשהיא נפתחה, בחרו מישהו אחר לתפקיד".

את חושבת שיש לזה קשר למעשה שלו?
"כן. זה השפיע עליו מאוד".

מתי זה היה?
"שבועיים לפני הטרגדיה".

עוד שמועה שרצה הייתה שהוא עבד בסימון מספרי הבתים על פחי הזבל.
"זה ממש לא נכון. הוא בסך הכל היה נהג והבטיחו לו שזה זמני. העבודה שלו הייתה להסיע עובדים ואחר כך להחזיר אותם”.

אז גם כל הסיפור עם הסרבל הצהוב שהוא לבש והתבייש בו לא נכון?
"ממש, ממש לא נכון. מאיפה הסיפורים האלה?".

אמרו שהוא השאיר חובות כבדים.
"זה גם לא נכון. שום דבר. שום חוב. ויקי כל כך שנא רכילות. היה מתרחק מזה. אהב לשמוע רק דברים טובים. נכון שאני לא הולכת להגיד לך שהיה לנו בשפע, היו תקופות שבהן ויקי לא עבד, אבל הוא תמיד ידע להביא גרוש ללירה. אף פעם לא נתן לאנשים הרגשה שצריך לרחם עליו. ואם אתה כבר רוצה לדעת, אז דווקא כשהיה זקוק לעזרה ופנה לאנשים, אנשים לא היו שם בשבילו".

אז בעצם הפגיעה באגו והדיכאון הובילו אותו לצעד המטורף ולא שום עניין כספי.
"לגמרי. ויקי רצה לעבוד על הדשא. ויקי היה צריך כל פעם להוכיח מחדש שהוא ראוי. זה הציק לו. הוא נתן את הנשמה שלו גם כשאימן ילדים בני 10. אני הייתי מרימה אותו, מנסה כל הזמן לעודד אותו".

ראיתי תמונה בפייסבוק שבה שניכם יושבים במועדון "הגריי" ביהוד שבוע לפני ההתאבדות. הכל נראה בסדר.
"זה לא היה הכל בסדר. הוא הלך רק בשבילי. היו לנו כרטיסים למופע שנדחה, ושוב נדחה, וכשבסוף הוחלט לקיים אותו - הלכנו".
איריס היא פרק ב' בחייו של ויקי פרץ. יש להם שני ילדים משותפים, ליר, סטודנטית בת 24 הלומדת בשנקר הנדסת תעשייה וניהול, ורום, בן 22, שסיים שירות לאומי.

"אתם המשפחה שלי"

בשנות ה־70 וה־80 החברים הטובים ביותר שלו היו מאיר נמני (שחקן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל – מ"ח) וגיסו לשעבר מנישואיו הראשונים, אבי כהן. שניהם הלכו לעולמם. את חושבת שיש לזה קשר להתאבדות שלו?
"לא. ממש לא. אין שום קשר. הוא דיבר המון על מאיר נמני".

מי היה החבר הטוב ביותר שלו בימיו האחרונים?
“בתקופה הזו לא היו לו חברים. אני הייתי החברה הכי טובה שלו. הייתה לו חברות מיוחדת, החברות הכי טובה, עם הבן שלנו רום, אני חושבת שצריכים לתת איזו המשכיות לרום. אומנם הוא לא היה שחקן, אבל יש לו ידע עצום בכדורגל. הוא כל הזמן קורא, כל הזמן לומד, כל הזמן מתעדכן באינטרנט".

הוא השאיר מכתב לפני שהתאבד. אני מבין שהוא לא מאשים בו אף אחד וגם לא כועס על אף אחד, כל כך מתאים לאופי שלו.
“קודם כל הוא כתב את המכתב הזה לי, 'לאיריס אהובתי', וביקש שלא אראה אותו לאף אחד. כתב במכתב עליי, על הילדים שלנו ועל אמא שלי. לא תאמין. כתב: 'אתם המשפחה שלי, ואת זה אני לוקח איתי לעולם'. זהו”.

היא מבקשת מהבת ליר כוס מים ומבקשת חצי דקה של רגיעה. ניכר שעוברת עליה מערבולת פנימית כשהיא מדברת על המכתב. קולה סדוק, לעתים חנוק. היא שותה את המים באטיות. מסתכלת סביבה כאילו אוספת כוחות להמשיך.

ראיתי שעשית לו מצבה יפה.
“אם לא לו – אז למי כן. זו בדיוק המצבה שאני חושבת שהוא היה רוצה”.

למה אני לא רואה תמונות שלו על הקירות?
“ויקי אף פעם לא רצה שאתלה תמונות שלו. תמיד אמר: 'הבית שלי זה לא מוזיאון. כל אחד יודע מה עשיתי, מה תרמתי לכדורגל'. ואני אומרת: חבל שהזיכרון קצר. ברחוב הוא היה מקבל תגובות חמות ואוהבות מאנשים זרים, אבל מהאנשים הקובעים ממש לא".

כשאני מתארח אצל שחקני עבר בני גילו תמיד יש גביעים, פסלונים, מדליות, תעודות. כאן – כלום.
“יש לו גביעים ויש לו מגינים, והוא אף פעם לא דיבר על זה. מה שכן, הוא כל הזמן דיבר איתי על הקריירה שלו בחו"ל. הוא מאוד הצטער שקטע את זה וחזר לארץ. הוא כל הזמן היה משווה את עצמו לארסן ונגר ששיחק איתו בצרפת. 'תראי לאן הוא הגיע, ולאן אני הגעתי', היה אומר לי, 'ואני הייתי שחקן הרבה יותר טוב ממנו'. ונגר היה חבר אמיתי שלו. אירח אותנו הרבה פעמים בלונדון והביע צער עמוק כששמע מה קרה”.

מי בקשר איתך היום? מי מצלצל ושואל אם את צריכה משהו?
"אני חייבת לציין חבר אחד מרמת עמידר, לא מתחום הכדורגל. קוראים לו מומי והוא כל הזמן בקשר איתי ועם הילדים. מזמין אותנו בחגים אליו, כמו משפחה לכל דבר. אני מרגישה את הבן אדם הזה כאילו אלוהים שלח לי מלאך. כל הזמן דואג שלא יחסר לנו שום דבר. כל הזמן בודק אם אנחנו צריכים משהו. הוא עוזר לי גם עם הלימודים של הבת שלי. עוזר לי בכל מה שקשור לעירייה. את כל הקשיים שהיו לי בהתחלה – הוא פתר. זה לא היה קל, הייתי צריכה לקום ולארגן את עצמי מחדש".

מה עם שכנים, מקום העבודה?
"אומרים: 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'. וזה בדיוק. זה כל כך נכון. יש לי פה שכנים מדהימים שעוטפים אותי. שירתו בימי השבעה את האלפים שהיו פה. דאגו שלא יחסר שום דבר. אותם דברים לגבי מקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת סטארט־אפ שבה חיים הורביץ הוא אחד המשקיעים. שלחו לפה כמויות של אוכל בזמן השבעה. אנשים באים אליי ואומרים לי שאני צריכה להיות חזקה. אני חזקה, אבל זה קשה".

לכל אחד יש זיכרון מוויקי פרץ. לפעמים מדובר בזיכרון אישי, לפעמים מהתקופה הגדולה במכבי תל אביב, ואולי לפני הפרישה מהתקופה הקצרה בשמשון, או כששיחק סתם להנאתו במכבי רמת השקמה. מה הזיכרון הכי חזק שלך ממנו?
"לצערי, לצערי הרב, אני לוקחת איתי את הרגע שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. את התמונה האחרונה".

מעיריית רמת גן נמסר בתגובה: "נושא הנצחת ויקי פרץ ז"ל נמצא בעיצומו של תהליך פנימי". 

הראיון ישודר מחר (שישי), יום ההולדת ה־69 של ויקי פרץ, בשעה 17:00, בערוץ ספורט 3