היכרות זריזה – קרין, רווקה תל אביבית. הוללת? בעבר בטוח. בגיל 37 סופה של ההתהוללות היא בארבעה ימי מחלה (השחלתי את הגיל שלי מבלי שאחנק). כדי להזכיר לעצמי עד כמה אני חיה בסרט, סלנג יפה להכחשה, אני מאפשרת לעצמי להישבר מדי פעם - להיתלות מהשנדליר של החתול והכלב ז"ל, לחזור הביתה בבוקר אחרי בילוי למראה תייר שיכור שהתבלבל בספה, אך להיות שיכורה מספיק בעצמי כדי ללכת פשוט לישון כשהוא בסלון, ולסיים לילה במיון עם שמונה תפרים.
ואחרי שהמציאות מזכירה לי, באופן כואב, שאני כבר לא בת 20, אני חוזרת לחודשיים של תרפיה במסעדות, וחוזר חלילה...
ובתוך הקצב וההמולה, אני מאמינה שכולם כאן בסוף ילדים שכנראה היו קצת מנודים או בודדים, ומצאו את מקומם בעיר שכל שוני בה מתקבל בברכה. הסיבה העיקרית שמקבלים כאן את כולם היא שלאף אחד אין חשק, זמן או כוח להתעסק בשוני שלך.
ואם כבר מצאו את הזמן, לשון הרע לא מדבר אליי זו רק סיסמה על מצית שמישהו הדליק לך איתה את הסיגריה, בזמן שהוא חושב איך להצית אצלך דברים אחרים. אז מה הפלא שכולם בתל אביב על כדורים פסיכיאטריים? כל המיתוסים ששמעתם על העיר הזו כנראה נכונים.
קיר של ציפיות
להיות רווק בעיר הזו גורם לך לפעמים להרגיש שכל קושי שעברת פעם בחייך נועד להכין אותך לצלוח מנטלית את משחק המוחות הזה. לרגשות אף פעם לא תהיה מוכן. הרווקים כאן רוצים חופש נצחי. תסמונת פיטר פין של רווקים הוללים בעיר של שפע.
אז בשארית כוחותיי אני מנסה להגן על הפינה הקטנה הזו שעדיין לא חבטו בה, שיקרו או רימו. היי, אני בוכה 50 דקות מתוך 45 ב"כוכב הבא", אין לי כוח שוב להתייפח שוב אל מול קיר הרוס של ציפיות שבניתי.
הלב שלי כבר מכווץ בפינה, רק רוצה שמישהו ייקח אותו בעדינות, בשתי ידיים יציבות וילטף אותו. רק ילטף בעדינות כזו שאת תדעי שהכל יהיה בסדר. שישיב לך את האמונה קצת. רק קצת.
לעוד כתבות במדור נשים לחצו כאן