כולם עכשיו מעלים תמונות מלפני עשור באתגר עשר השנים. כמכורת פייס אמתית, התחלתי לחפש אצלי. אז ככה, צוקי ואני הכרנו לפני תשע שנים. חברה מקבוצת N.A פתחה לי אותו. מה זו קבוצת N.A? קבוצות תמיכה למכורים נקיים מסמים. כמו אלכוהוליסטים אנונימיים כזה.
אין לי שום תמונה מלפני עשר שנים כי באותו זמן הייתי בקהילה טיפולית. מקום פסטורלי ומהמם בצפון עם משמעת של צבא סובייטי, עם אוסף דמויות שמלהקי האח הגדול חולמים עליהם בלילה. מכאלו של חלופות מאסר ועד אחיות שחגגו עם התרופות של החולים. למדתי סובלנות מהי, אבל בעיקר הכרתי שם לראשונה את עצמי. וגם התאהבתי שם לראשונה. למרות שבסוף הוא בחר בסמים ולא באהבה. לבסוף בחר גם במוות.
אחרי 9 שנים שמחקתי את עצמי והרסתי מוניטין של ילדת שמנת מחוננת כזו, 9 שנים ששכחתי בהן איך עובדים, מתנהלים, איך מרגישים בכלל, למדתי כמו תינוקת ללכת מחדש. היה שם צוות שהחזיק לי בהתחלה את היד עד שלמדתי. חבטתי את הישבן כמה פעמים על הרצפה עד שזה קרה, אבל בסוף זה קרה.
אני שומעת המון אנשים שמייעצים לי לא לספר כדי לא להבהיל, כאילו שאי פעם הזיז לי אם מישהו ייבהל. אני פרובוקטורית. אני ממש נהנית מזה שמזדעזעים אפילו. ובאמת שעשר שנים אחרי, אני כבר לא מתביישת לדבר על זה. אני גאה בעצמי על זה, לא מתביישת.
מבחינתי אני כלבה אלופת עולם. צלחתי שלוש פעמים טרום סרטן והתנקיתי מהרואין. אגב, את שניהם עשיתי במקביל. יצאתי מהמרכז גמילה לעבור ניתוחים בהרדמה מקומית במקום מלאה כדי לא לעבור את הקריז מחדש. עשר שנים,תעודת הצטיינות משנקר, חזרה למקצוע שלי, ומערכת יחסים בריאה, הביאו אותי למקום שאני מתהדרת בזה ולא מתנצלת על זה.
האמת היא שמעבר לפרובוקציה, יש לי גם סוג של שליחות. אני אוהבת לנפץ סטיגמות. נרקומן לא חייב להישאר נרקומן, הוא לא תמיד נשאר נרקומן. לא כל מי שנגע בזה הגיע משכונת מצוקה עם אם חד הורית.
אם הארתי את עיניכם אשריי. אם לא, אני בכל מקרה ניקיתי את עצמי בכתיבה. ומקווה שכמה קנאים שהעיניים שלהם עליי נרגעו. בחיי שלא תמיד אכלתי דבש. היו גם לי ימים של חרא עם מעדר ולא עם כפית. הרווחתי ביושר את הנהנתנות שלי. תנשמו.