"אני אתחתן איתך בסוף. את עושה לי כל כך טוב". "איפה היית עד היום? רק עכשיו אני מבין מה זה אושר". "בייב, אם זה ממשיך כך, עוד שנה אנו מתחת לחופה ועוד שנתיים אנו כבר מקימים משפחה". אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי משפטים כאלו מהגברים הרציניים שביליתי במחיצתם בשלוש השנים האחרונות, כנראה שכבר הייתי עושה שופינג עם בר רפאלי בפארק צמרת וממשיכה למסיבות קוקטייל בצהרי היום עם בן אל ואסי עזר באחד הפנטהאוזים מצוידי הבריכה שהיו ברשותי. אז לצערי (ולצערם) זהו לא הסיפור.
כאן הרגע לעצור ולשאול: מדוע לדבר ולא לעשות? למה להפריח לחלל האוויר אמרות סרק שאנו רוצות לשמוע, הרי בלאו הכי נשכב אתכם, גברים יקרים. אז ברצינות, מה יוצא לכם מזה?
בתקופה האחרונה, לאחר מספר לא מבוטל של היכרויות, התלהבות, פרפרים, אכזבה, התעלמות, געגועים וחוזר חלילה, התחלתי לחשוב על שאלת מליון הדולר, שנשאלתי לא אחת על ידי סביבתי הקרובה: "האם יש סיכוי שתחזרי לגרוש שלך?" באופן אוטומטי הייתי יורה כי הסיכוי שנחזור הוא כמו הסיכוי שלבנון תעשה שלום עם ישראל, וניסע בחורף הקרוב לטיול מאורגן ל"שווייץ של המזרח התיכון". ככה בפינוק.
עם הזמן שעבר וככל שחשבתי על הסוגיה נזכרתי ששמעתי על מספר סיפורים שהבלתי אפשרי קרה - זוגות שהתגרשו, נתנו בראש לבד כמה שנים ולאחר מכן חזרו זה לזרועות זו. כשהרצתי את המחשבה הזאת בראשי השתעשעתי מתגובת הסביבה הצפויה לבוא - המבוכה וההלם שיכו בהם, שלא יחלפו גם אם נארגן מסיבת סמים ואלכוהול אל תוך הלילה.
ואז הבנתי - כמו שמפוצצים פצעון סורר, והוא מביא עוד חברים למסיבת שחרור על הפנים שלי, כמו ששערה לבנה שצמחה לי וברגע שאתלוש אותה - היא תביא את כל חברותיה למסיבת רווקות על הקרקפת שלי, כך חשבתי לתומי שכל גבר שאכיר ואסיים עמו את הקשר יביא גברים איכותיים יותר, מדויקים יותר לחיי, גברים איתם אני יכולה ליהנות במובן הבוגר. כי הבנתי במה אני צריכה לטפל בעצמי וזהו יאללה, אתם יכולים לקשור אותי אל חיקכם, להעמיס אותי על הגב ולצאת איתי למסע (אני בדיוק בשבוע של נטרול פחמימות, אז לא אהיה כל כך כבדה).
היום אני קולטת כי חזרה אל מי שהיה אהבת חיי במשך תשע שנים, היא לא כזאת הזויה. בטח בהתחשב בכאוס המטורף של גברים שלא סגורים על עצמם גם בגיל חמישים בג'ונגל התל אביבי, אפוף ריח הוויד ואדי השאבלי. קודם כל - הוא כבר מכיר את נפשי המורכבת, הוא חווה אותה בכל תצורותיה וגווניה, אז להפתיע אותו לא אוכל.
דבר נוסף - הנורא ביותר מאחורינו. התגרשנו. ימים ולילות של טיפול זוגי - משפחתי כבר באמתחתנו - אז מה באמת יכול להיות? יותר נמוך מזה לא נוכל לרדת. ובנימה של רומנטיקה, הוא האהבה הגדולה ביותר שידעתי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. איש סודי. הוא עבר איתי אירועים כל כך משמעותיים.
ותוך כדי שאני כותבת זאת אני מבינה. יש לי רגשות אליו. והדברים שנכתבים כאן הם בזמן עבר.
הרגשות היום אחרים, אך לעד אדאג לו ואכפת יהיה לי ממנו, ולא רק בשל העובדה שהוא אב בני. מצד שני, אף פעם לא אוכל להיות אני במהות הכי מזוקקת שלי כמו שאני היום איתו. אנחנו שונים מדיי בשביל הצעד הזה. הספינות שלנו עוגנות ברציפים אחרים. ועדיין, אני יודעת שבזכותו למדתי אהבה מהי, ואני מקווה שיגיע האחד שיעביר אותי לקורס המתקדם בדוקטורט של הרגשות.