"אז מה את חושבת לעשות עם הטור הזה, עם השם המעט מתריס ההוא?", שאל אותי אותו מראיין בתוכנית בוקר לפני מספר ימים. מסתבר שעכשיו אני מנסה לגבש את תשובתי. משתדלת לענות עליה לעצמי. אני חושבת כבר זמן רב כיצד לפתוח את הטור הזה, התשעים במספר, ביום הולדתי השלושים ושש. (עשרים פלוס שש עשרה שנות ניסיון, אבל מי סופר?).
חשבתי לספר על ההתמודדות שלי בשנה החולפת עם גופי ונפשי. על הדייטים הכושלים ועל האכילות הרגשיות. על כך ששנאתי ואהבתי את עצמי בו זמנית. על השפלות קלות, רק כדי לקבל מילה טובה מאיזה גבר עובר אורח. על כמה שבניסיון לעבור תהליכים עם עצמי - מצאתי את אנוכי מלקה את נפשי קלות עם בקבוק למברוסקו ביד, שהתחלף בערק, שהבהיר לי שהגנים הרוסיים שלי באמת עובדים.
תהיתי אם לספר על כך שהתאהבתי והתאכזבתי, ושבמהירות ההתאהבות המהירה בי - כך נהדפתי. רציתי לכתוב על גברים שהבטיחו לי מלון חמישה כוכבים במאוריציוס לאור שקיעה לכל החיים והצליחו להעניק לי בקושי גסט האוס זול של ליבם לשעה שנמדדה מראש. רציתי לספר על מישהו שהצליח להביא את הביטחון העצמי שלי אל מעבר לקו התחתון של הכינרת בימי בצורת, כשאמר לי שהגיע למסקנה שהוא לא נמשך אליי, אחרי חודש שאני בטוחה שאנו מתנים אהבהבים.
רציתי לספר על ההוא שאמא שלו הייתה שולחת לי אוכל וביום בהיר אחד נזכר שיש לי ילד ושזה גדול עליו. ורציתי בעיקר לספר על כך שכל גבר שהלך העלה אותי שלב בסולם ההתבגרות הבריא ההוא מול עצמי. עם כל גבר שאהב אותי פחות - הסקתי שאני אוהבת את עצמי קצת יותר. פתאום התחלתי לשחרר החוצה את האובססיה הקלה באינטימיות כבדה שהתגבשה לה כמו מנעול על מוחי. הבנתי שאני חייבת להפסיק לראות בכל דייט את אבי ילדיי הפוטנציאלי ולבדוק את הגנים הרסציסיביים שלו טרם ההבנה אם אנחנו בכלל יכולים לשתות קפה של בוקר חזק עם חלב סויה מעודן ביום שאחרי.
קלטתי שאני חייבת לקחת כמה צעדים אחורה עם התובנות שלי כדי להתקדם קדימה ולפנות מקום לאותו אחד שישים את ליבי על הר ויגיד: "זה המחנה שלנו לנצח. התמקמנו". הבנתי שאני חייבת להפסיק להראות התלהבות מוגזמת ממישהו שמגלה אכפתיות אליי. כי זה הבסיס. וזה קצת מגיע לי. הבנתי שאני חייבת לחדול לחלק מדליות וגביעים למי שמציע לאסוף אותי בדייט ראשון, כאילו במינימום הוא כבש את האולימפוס (טרם טקס ההכתרה) ואני חייבת לעצור מלהודות עד אין קץ למישהו שהזמין אותי לכוס יין. אחרי הכול הוא לא בנה יקב על שמי.
ובתוך כל העולם הזה של מירוץ החימוש לזוגיות, השגתי מספר דברים נפלאים בשנה החולפת: הפסקתי לעשן (מסתבר שהכול בראש), הופעתי בתוכנית בוקר, למרות שמההתרגשות הייתי במיטה כל היום שלפני, במצב חרדה מתקדם. השתתפתי בסדנת כתיבה ייחודית של רן שריג, שגרם לי להבין שאני הכי מרהיבה כשנוח לי, בלי המסגרת המפולטרת של האינסטגרם. הורדתי הילוך ברצון להרשים את העולם, פתאום בא לי להרשים את עצמי, בצורה הכי פשטנית שקיימת.
ובדיוק בנקודה הזאת, לאחר ימים של סיגריות ולילות של אלכוהול, כשאני מנסה לזעוק את צעקותיי המרשימות, כדי שמישהו ישמע אותן וישים אותן בפסקול השפיות של חיי, הגעתי למעט רוגע. מצאתי את יום הכיף בספא של שיגעונותיי. ואני חושבת שאולי מצאתי אהבה, אם אצליח להוציא את המילה הזאת סוף סוף בפעם אחת בטוחה ממיתרי קולי. ומהמקום הזה הספקני, שאני מנסה לחזק כל הזמן, מצאתי אותו. את ההוא שמחבק אותי בלי שיפוט מוקדם וביקורת.
האחד שמסתכל בעיניי ולא מפסיק להגיד לי שהוא אוהב אותי. והוא מכבד אותי ומפנק אותי כל כך ומעביר הלאה את כל החששות. ואנחנו עושים יחד דברים ומגשימים חלומות משותפים, שכל כך רצינו, במשך זמן רב. והוא יודע שהיה לא פשוט, ועל כן הכול פשוט איתו ויש לו שם חזק, שאומר הכול. תודה לך ביטחון עצמי שבאת לבקר. מקווה שהפעם תישאר. מזל טוב לנו. יום הולדת שמח לי.