את הטור הזה הייתי בטוחה שאכתוב בסטטוס שונה, שקלתי כבר לשנות את שמו (ואולי אף את שם משפחתי), הייתי משוכנעת כי אחרי כמעט ארבע שנות כתיבה אני באה לבשר מסר לקוראיי ובאופן מפתיע ובניגוד לכל התחזיות הנני הולכת לבלות את חיי עם האיש שלצידי "happily ever after". אז מנקודת מבט מפוכחת זאת, עם חתיכת כאפה מצלצלת והתעוררות על חיי, רציתי לומר תודה. תודה על השעון המעורר הזה שצלצל כמה שבועות לפני הזמן וכנראה הציל אותי מחיים בהם לא הייתי מכירה את עצמי.
ולרגל ההיכרות המחודשת, האלכוהול הנשפך וחישוב המסלול מחדש רציתי לומר לעצמי, ללירון בת ה-36, מה לירון בת העשרים הייתה אומרת לה, לפני שש עשרה שנה, בדיוק אחרי צבא, כשהיא רק התחילה את חייה:
את תתאהבי: וואו, את אפילו לא יודעת עד כמה. יהיו לך שנים שהן כאילו ייכתבו מגרונותיהם של שלום ושלמה. יהיו ימים בהם תהיי בטוחה שאיינשטיין מתחת לחלון. את תהלכי מרחפת כמו שתמיד רצית, כמו הספרים שקראת מגיל עשר, כמו השירים שכתבת ויהיו לך עוד שתי אהבות, עם אחת מהן אפילו תגשימי את חלום שמלת הכלה שכל כך רצית ואלכוהול בכוסות צ'ייסר חד פעמיות ברחבת הריקודים.
את תתגרשי: את תביני שמשהו שם לא הלך לפי הספר. את תאהבי אותו כל כך ותביני שדווקא באהבה לומדים לשחרר. זה ישבור אותך. זה יקרע אותך. תתאבלי על כך עוד שנים אחר כך. את תספרי לכולם "שאת ממש בסדר", תחייכי ותזרקי עוד בדיחה לאוויר. עמוק בפנים תדעי שנכשלת. כי התפרקה לך המשפחה בין הידיים, ואת הרי יותר טובה בהרכבה.
את תהיי אמא: וחתיכת אמא. את תדאגי כמו אמא שלך. תיקחי ממנה בדיוק את מה שאמרת שלא תיקחי לעולם ואיפשהו תברכי על כך. את תביני מה זה חרדה כבר מההיריון, שוב תנסי לשדר עניינים כרגיל, בסוף לא תצליחי להחזיק את המשחק הזה. את תדאגי, את לא תישני. את תעברי דיכאון אחרי לידה ופעם ראשונה בחייך תביני מה זה עצב עמוק, דווקא כשהשמש זורחת. את תטפלי בעצמך, כי תביני שאין לך ברירה. את תודי להורים שלך שנאבקו עלייך, למרות שברגעים מסוימים כבר לא הכרת את עצמך. את תאהבי יותר את משפחתך. את תתאהבי בבנך, בצורה כל כך טוטאלית, שתביני שבשביל האושר שלך ושלו את חייבת לבחור את שפיותך על פני חיי משפחה שמפולטרים היטב לאינסטגרם. את תהיי אמא אוהבת ונלחמת. את תגלי את עצמך מחדש כל יום לצידו. את תביני שבנך בונה אותך, לא פחות מאשר את בונה אותו.
את תתאהבי שוב: את תסתחררי, מה זה תסתחררי, תרגישי על קרוסלה, אבל גם ממנה, בשלב מסוים תרצי לרדת, רגע לפני הבחילה. את תשחזרי אהבת נעורים, יהיו לך מחזרים, חלקם תרצי יותר, חלקם פחות. את תביני שעוד קילו על הגוף לא מוריד לך קילו מהנשמה. בימים שהכי לא תתלהבי מעצמך, יעופו עלייך. את תדעי שדווקא כשאת את, בלי עוד סלפי למצלמה, בלי רצון עז למחיאות כפיים מהקהל, דווקא אז פורסים לך שטיח אדום. יהיו ימים שבהם תלכי ברחוב "עם משהו שסתם זרקת על עצמך", ודווקא שם תביני כמה מתאמצים למשוך את תשומת ליבך.
את תיפגעי: מחברים, מבני זוג, מאמירות רעות של אנשים שאפילו לא הכירו אותך ושפטו. שהחליטו שאת מישהי שמעולם לא היית. את תרצי לתקן את העוול. את תרצי לתת את ליבך לגברים שמעולם לא ביקשו. את תרצי להראות להם שאפשר, אם מספיק רוצים. ואז, באופן מפתיע, תגלי שהם לא באמת רצו אותך, עם כל החבילה המאתגרת שלך, או לפחות זאת שסיפרת לעצמך בעיקר שיש לך.
את תשמרי על אופטימיות: תעברי חרא בחיים. אין מה לעשות, כולם עוברים. את תיפלי ותקומי וחוזר חלילה. ובסופו של יום יהיה לך רק את עצמך. ובלילה, כשאת נושמת שנייה לרווחה, תהיי גאה בעצמך. תאהבי את מה ואת מי שסביבך ותדעי שאת עושה כאן משהו טוב.
את תדעי שיש שם אחד, שיגיד לך יום אחד "נכון, זו תקופה מתוסבכת אבל נעבור את זה". את תדעי שבסוף תהיה לך אהבה גדולה כזאת וחיי משפחה בדיוק כמו שאת רצית. בדיוק כמו שדמיינת, עם צהלות ילדים ברקע ובן זוג תומך עם עיניים טובות כאלה.
מאההולדת שמח לי.
ולרגל ההיכרות המחודשת, האלכוהול הנשפך וחישוב המסלול מחדש רציתי לומר לעצמי, ללירון בת ה-36, מה לירון בת העשרים הייתה אומרת לה, לפני שש עשרה שנה, בדיוק אחרי צבא, כשהיא רק התחילה את חייה:
את תתאהבי: וואו, את אפילו לא יודעת עד כמה. יהיו לך שנים שהן כאילו ייכתבו מגרונותיהם של שלום ושלמה. יהיו ימים בהם תהיי בטוחה שאיינשטיין מתחת לחלון. את תהלכי מרחפת כמו שתמיד רצית, כמו הספרים שקראת מגיל עשר, כמו השירים שכתבת ויהיו לך עוד שתי אהבות, עם אחת מהן אפילו תגשימי את חלום שמלת הכלה שכל כך רצית ואלכוהול בכוסות צ'ייסר חד פעמיות ברחבת הריקודים.
את תתגרשי: את תביני שמשהו שם לא הלך לפי הספר. את תאהבי אותו כל כך ותביני שדווקא באהבה לומדים לשחרר. זה ישבור אותך. זה יקרע אותך. תתאבלי על כך עוד שנים אחר כך. את תספרי לכולם "שאת ממש בסדר", תחייכי ותזרקי עוד בדיחה לאוויר. עמוק בפנים תדעי שנכשלת. כי התפרקה לך המשפחה בין הידיים, ואת הרי יותר טובה בהרכבה.
את תהיי אמא: וחתיכת אמא. את תדאגי כמו אמא שלך. תיקחי ממנה בדיוק את מה שאמרת שלא תיקחי לעולם ואיפשהו תברכי על כך. את תביני מה זה חרדה כבר מההיריון, שוב תנסי לשדר עניינים כרגיל, בסוף לא תצליחי להחזיק את המשחק הזה. את תדאגי, את לא תישני. את תעברי דיכאון אחרי לידה ופעם ראשונה בחייך תביני מה זה עצב עמוק, דווקא כשהשמש זורחת. את תטפלי בעצמך, כי תביני שאין לך ברירה. את תודי להורים שלך שנאבקו עלייך, למרות שברגעים מסוימים כבר לא הכרת את עצמך. את תאהבי יותר את משפחתך. את תתאהבי בבנך, בצורה כל כך טוטאלית, שתביני שבשביל האושר שלך ושלו את חייבת לבחור את שפיותך על פני חיי משפחה שמפולטרים היטב לאינסטגרם. את תהיי אמא אוהבת ונלחמת. את תגלי את עצמך מחדש כל יום לצידו. את תביני שבנך בונה אותך, לא פחות מאשר את בונה אותו.
את תתאהבי שוב: את תסתחררי, מה זה תסתחררי, תרגישי על קרוסלה, אבל גם ממנה, בשלב מסוים תרצי לרדת, רגע לפני הבחילה. את תשחזרי אהבת נעורים, יהיו לך מחזרים, חלקם תרצי יותר, חלקם פחות. את תביני שעוד קילו על הגוף לא מוריד לך קילו מהנשמה. בימים שהכי לא תתלהבי מעצמך, יעופו עלייך. את תדעי שדווקא כשאת את, בלי עוד סלפי למצלמה, בלי רצון עז למחיאות כפיים מהקהל, דווקא אז פורסים לך שטיח אדום. יהיו ימים שבהם תלכי ברחוב "עם משהו שסתם זרקת על עצמך", ודווקא שם תביני כמה מתאמצים למשוך את תשומת ליבך.
את תיפגעי: מחברים, מבני זוג, מאמירות רעות של אנשים שאפילו לא הכירו אותך ושפטו. שהחליטו שאת מישהי שמעולם לא היית. את תרצי לתקן את העוול. את תרצי לתת את ליבך לגברים שמעולם לא ביקשו. את תרצי להראות להם שאפשר, אם מספיק רוצים. ואז, באופן מפתיע, תגלי שהם לא באמת רצו אותך, עם כל החבילה המאתגרת שלך, או לפחות זאת שסיפרת לעצמך בעיקר שיש לך.
את תשמרי על אופטימיות: תעברי חרא בחיים. אין מה לעשות, כולם עוברים. את תיפלי ותקומי וחוזר חלילה. ובסופו של יום יהיה לך רק את עצמך. ובלילה, כשאת נושמת שנייה לרווחה, תהיי גאה בעצמך. תאהבי את מה ואת מי שסביבך ותדעי שאת עושה כאן משהו טוב.
את תדעי שיש שם אחד, שיגיד לך יום אחד "נכון, זו תקופה מתוסבכת אבל נעבור את זה". את תדעי שבסוף תהיה לך אהבה גדולה כזאת וחיי משפחה בדיוק כמו שאת רצית. בדיוק כמו שדמיינת, עם צהלות ילדים ברקע ובן זוג תומך עם עיניים טובות כאלה.
מאההולדת שמח לי.