"מאוד התבגרתי, גם בביקורת העצמית", מספרת ד"ר קירה רדינסקי, שהקיץ תחגוג 34 שנים עמוסות. "בגיל 12 אני זוכרת שדודה שלי חזרה מהעבודה וסיפרה שביקשו מהם לקבוע לעצמם מטרות שנתיות. הצעתי שנכין רשימה. אמרתי שאעשה אחת עד גיל 30, כי זה נראה לי כל כך אינסוף. כתבתי באיזה גיל אני רוצה להתחיל לימודים בטכניון, ספציפית במדעי המחשב. ביקשתי בגיל 25 לסיים את הדוקטורט ועד גיל 30 למכור את החברה הראשונה שלי. לכן אני אגיד לך מה זה מבחינתי משבר שנות ה־30: כשאתה מגיע לסוף הרשימה ומבין שהיא הייתה לא נכונה. היא נבעה מהכרה חיצונית ולא מהערך שאתה מביא. עזוב כמות הכסף שהייתה כתובה ובאיזה גיל נקנה דירה, זה לא מעניין. הרבה מהביקורת העצמית שלי זה לשים מטרות יותר נכונות, אולי יותר שאפתניות ופחות גשמיות. פחות 'אני רוצה לסיים דוקטורט כדי שיגידו כל הכבוד', אלא לעשות דברים עם מחקר עמוק, אמיתי, כזה שמביא להתקדמות".
רדינסקי היא כנראה מהאנשים שיובילו אותנו בעשור הקרוב, ואם התחזיות אכן יתגשמו, היא גם תייצר את הכותרות של חודש ינואר 2030. קירה נולדה בקייב בקיץ 1986, ועלתה ארצה עם אמה וסבתה כשהייתה בת 4. משפחה קטנה שבחרה להשתקע בנשר הצנועה ומאז במהירות מטאורית התבגרה הנערה ולא הסתכלה יותר לאחור.
ב־2013 "טיים מגזין" הכתיר אותה כממציאה מודרנית, שנה לאחר מכן הדליקה משואה בהר הרצל, לפני שלוש שנים אי־ביי רכשה בעשרות מיליוני דולרים חברת סטארט־אפ שהיא הייתה ממקימיה, והיום רדינסקי עומדת בראש "דיאגנוסטיק רובוטיקס", חברה שמטרתה לסייע לרופאים ולמטפלים לקבל החלטות אבחוניות מהירות ומדויקות, שזה הרבה יותר מסובך ומרשים ממה שזה נשמע.
צריך לחסוך
קשה לקבוע פגישה עם רדינסקי. הכל אצלה מחושב ברמה של שניות. היא גרה בזיכרון יעקב עם בעלה, יזם ההייטק שגיא דוידוביץ' ושני ילדיהם. את הדרך למשרד בתל אביב היא עושה ברכבת כדי שתוכל לעבוד תוך כדי כך. וגם מיקום המשרד נבחר על פי מידת הקרבה לתחנה, כדי לא לאבד זמן יקר.
את הפגישה שקבענו נאלצה לדחות בשעתיים, שוב עניינים של יום שקצר מגודל היריעה. "הגיוון כל כך גדול, שאני מרגישה שאני נחה כל הזמן", הסבירה. "מנוחה אצלי זה החלפה. אני אוהבת את המהירות וחושבת שלא עשיתי עד היום מספיק. חצי מחיי הם אקדמיים ובמהלכם ערכתי המון פעמים הוכחת היתכנות לדברים שעליהם עבדתי. נחמץ הלב כשהם לא עבדו, אז משמעותית אפשר לעשות יותר".
אם היום היה יותר ארוך.
"עניין של יעילות. אני עושה לעצמי ביקורת שבועית. מסתכלת איך תכננתי את השבוע, מה היה בפועל, מנסה ללמוד ולתקן לשבוע הבא. יש לי את זה עם עצמי ברמה השבועית, רבעונית, שנתית. מישהו צריך להגיד לי שעשיתי משהו לא בסדר".
היו כבר מסקנות אישיות?
"כל שבוע אנחנו מפשלים, נכשלים וכמובן שיש גם הצלחות. שאלו חוקר ידוע אם הוא לא מתבאס שיש הרבה כישלונות אז הוא ענה 'לא נכשלתי, פשוט גיליתי עשרת אלפים תגליות שלא עובדות'. אני מסתכלת על זה ככה. יש אופציה להכות על חטא 'איך לא עשינו' ואופציה אחרת יותר פרוגרסיבית, חיובית, של האדם שאני עכשיו, באיזו רמה אני רוצה להיות, מה התהליך שאני צריכה לעבור והעיקר לא לנוח על זרי הדפנה".
מה עם החיים האישיים, משפחה, ילדים?
"זה חלק מההשתפרות האישית. אני מודדת לא רק כמה זמן אני עם הילדים, כי אני חושבת שזמן הוא מטריקה מאוד מוזרה. אני מדברת על איכות הזמן איתם. יש לי פגישות שנגמרות ומיד מתחילות חדשות, וחלק מהיום זה פגישות אישיות עם הילדים. אנשים יודעים שבשעות האלה אני אפילו לא זמינה טלפונית. יש דרך להשיג, אבל היא סודית. מאוד נדיר שאבטל פגישה עם הילדים".
כסף הוא דרייב?
"כשנכנסתי לעולם הסטארטאפים היה שם דרייב של כסף. עכשיו אני יכולה להבין שהרבה התחיל משם ולא ממשמעות, ומאוד קשה ליצור יציבות עסקית, לתקופה ארוכה, אם אתה לא מבין את המשמעות שאתה מביא והשינוי. מצד שני, מאוד קל להגיד שאתה לא רוצה כסף כשיש כסף. אני מאוד מעריכה כסף. כשהגענו ארצה, את כל מה שהיה לנו השארנו מאחור. נחתנו עם כמה קילוגרמים של מטען, בגדים וזהו. המשפחה שלי עבדה בניקיון, אמא שלי עבדה בשלוש עבודות. אני זוכרת שפעם מצאתי שקל ברחוב, רציתי לקנות במבה וסבתא שלי לקחה ואמרה 'צריך לחסוך'. אז היום אני במצב שאני יכולה להרשות לעצמי, אבל כבר לא אוהבת במבה".
הסתדרת בחיים?
"כמו שאני רואה את זה, צריך מספר מסוים כדי להגיע למצב לא הישרדותי ומפה צריך לבנות את עצמך, את הסביבה ואת הקהילה. אמא שלי אמרה את זה מאוד יפה: 'אחרי שאתה טס במחלקת עסקים, זה כבר לא משנה אם זו מחלקת עסקים או מחלקה ראשונה'".
די לפסימיזם
שברת את המשוואה שהצלחה היא תוצאה של הסביבה שבה גדלת.
"אני חושבת משהו אחר. אנשים שלא נלחמים, קשה להם להצליח. לא מאחלת לאף אחד להגיע למצב סוציו-אקונומי נמוך או למצב הישרדותי, אבל אלה שעוברים את המכשולים האלה הם אנשים מאוד מיוחדים. תחשוב על מדינת ישראל, אנחנו כבר לא במצב הישרדותי. זה לא שאתה יודע שאם לא תילחם, תפסיד בענק. הפייטריות לפעמים הולכת לאיבוד כשנהיה נוח מדי, לכן אני מנסה לחנך את ילדיי 'יש לכם גב, אנחנו תומכים בכם, אבל את הלחימה אתם תעשו'".
קשה להילחם כשנוח?
"קשה להצליח כשהכל טוב, אבל אצלי תמיד היה הרעב להצליח. יודע למה? כי לא הייתה ברירה. לא רציתי לעבוד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. רציתי לפרוץ".
אני בטוח שיש הרבה שרוצים.
"הייתי מוכנה להתאבד על זה. הייתי אומרת שיש מבחן במתמטיקה ויש לי שתי אופציות. האחת להמר מה יהיו השאלות והשנייה לפתור את כל השאלות בספר. אין כזה דבר, הרי חלק מהשאלות בסוף יהיו במבחן. לא הייתי מוכנה להשאיר את הספק שאני לא אענה, כי אם לא במוח, אז בכוח. זה מצב שאתה מכניס את עצמך אליו. הרי יש את המטאפורה שיזם אמיתי מגיע לצוק וקופץ ואחרי הקפיצה כבר אין ברירה תבנה כנפיים, מטוס. כשאתה יודע שאין ברירה אלא להצליח, אז באות רבות מקפיצות הדרך הגדולות. נכון, צריך להיות גם משוגע כדי לקפוץ".
וגם כישרון.
"מן הסתם אנשים שמגיעים לנקודת פתיחה הרבה יותר גבוהה יהיה להם יותר קל, אבל אלה שיודעים להתגבר על המכשולים מצליחים יותר. אני ובעלי מהגרים, שנינו הגענו מקייב כחלק מהעלייה הגדולה של שנות ה־90. ההורים שלנו הם אקדמאים שירדו לתחתית. הם היו צריכים לבנות את עצמם מחדש, ולהתחיל זה קשה".
אז מה הדרייב היום אם לא כסף?
"להגיע למצב של השפעה. הזמן שלנו קצוב, ואנחנו לא מאוד מעריכים עד כמה. אני רוצה שהזמן הקצוב שלי יושקע בדברים שמקדמים אותנו צעד אחד קדימה".
את האנושות?
"בוא נתחיל בקטן. אני מאמינה בלקדם את המדינה, במיוחד במצב שבו נמצאת היום ישראל. פעם היינו במצב של הישרדות והיום אנחנו כבר לא, אבל אם לא נשפיע על האנושות, זה בסוף יקבור אותנו. ככל שאנחנו מתעסקים יותר בקונפליקטים פנימיים וקונפליקטים עם מדינות לא חברותיות אנחנו נשאבים למצב שלא מקדם אותנו ואנחנו חייבים להיות אור לעמים. מדינות שמובילות הן אלה שבסוף מצליחות ומשגשגות כלכלית. פה מדברים על סטארט־אפ ניישן, וכרגע אנחנו כאלה, אבל אם לא ניזהר, אז לא נהיה".
למה את מתכוונת?
"הסטארט־אפ ניישן האמיתי נמצא בסן פרנסיסקו. אנחנו בין המובילים, במיוחד תל אביב והרצליה, אבל אם רוב הסטארטאפים יעזבו לחו"ל, נאבד את המעמד. אין פה שוק, אז החברות פותחות משרדים במקומות נוספים, ולקרנות הון הסיכון קשה לתמוך בצמיחה של חברות. נוצרות פחות חברות גדולות. אין מה לעשות, בסן פרנסיסקו יש הרבה יותר חברות שהופכות לחברות ענק".
אם היו מפתים אותך לעבור לשם?
"כחברה עסקית אנחנו חייבים לחיות בארצות הברית, ולכן הצד העסקי שלנו נמצא שם, אבל הפיתוח בארץ, כי אני מאמינה בטאלנט שיש פה. בגלל ההתקדמות הגדולה של רפואה ראשונית בארץ, התחום שבו אנחנו מתמחים, זה המקום המתאים לצמוח בו. היינו בארצות הברית וחזרנו, כי אני אוהבת את המדינה ומאמינה במה שאנחנו עושים".
הביצה הישראלית לא מייאשת?
"אני מאוד אוהבת שאנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו, אבל לפעמים אנחנו מפספסים שממש טוב פה. תחשוב על מה עברנו מ־48' ועד עכשיו, וזה מטורף. אני מסרבת להיכנע לפסימיזם. יש הרבה דברים שאם אנחנו לא נתקן, אז מי כן?".
אפשרויות הקידום בארצות הברית לא יותר גדולות?
"זה הדשא של השכן. השאלה היא במה מודדים אושר. האם אתה מסתכל על כמה כסף, כמה נגישות יש לי? אז כן, התחבורה בארצות הברית יותר מוצלחת, אבל במקומות אחרים אין את החיבור שיש כאן, ואני רוצה להיות חלק מהאנשים שבונים".
אפקט הקוברה
הסטארט־אפ שרדינסקי משמשת היום כיו"ר שלו הוא למעשה כלי, כמו מנוע חיפוש, שאמור לסייע לרופאים ולמטפלים לקבל את כל החומר שיאפשר להם אבחון והחלטה על טיפול בצורה המהירה ביותר. "התחלנו בניסיון להביא פתרונות טכנולוגיים כדי להוריד עומסים בחדרי המיון", רדינסקי מספרת. "בארץ ובארצות הברית אנחנו עובדים במספר בתי חולים, כי מה קורה במיון? הרופא שואל אותך שאלות רפואיות, מסתכל על התיק הרפואי, מחליט לאיזה מחלקה לשלוח ואיזה בדיקות לעבור. המערכת שלנו מחקה את התהליך, כי היא מתבססת על מיליוני מפגשים קודמים שהיו עם רופאים, היא מקבלת מידע ומנסה להגיע
לטריאז' (קביעת סדר העדיפויות של הטיפול - א"ל). זה כלי תומך החלטה לרופא, כדי שחלק מהתהליכים יתחילו לנוע מעצמם, כמובן תחת פיקוח. הרי עד 2030 ל־3.8 מיליארד אנשים לא תהיה גישה לרפואה ראשונית. היום מחכים בארץ 3.6 שעות בממוצע במיון, ובסין מחכים 8 שעות ויותר מזה, לא סומכים שם על בתי החולים הקטנים, אז יש טיסות שלמות לבתי החולים הגדולים. היום מדברים על איך עוצרים את מגמת העלייה של זמן ההמתנה ולא על הורדה. איך לעשות אוטומציה של דברים כדי להפוך אותם ליותר יעילים".
בינה מלאכותית תבצע תהליכים יותר מורכבים?
"אהבתי משפט שאמר 'לדאוג מסינגולאריות זה כמו לדאוג מאכלוס יתר במאדים'. בסוף נגיע למאדים ויהיה אכלוס יתר, אבל היום אנחנו כל כך רחוקים מזה, שאלה דאגות שיותר מונעות את התקדמות המדע מאשר עוזרות. היום תחום הראייה הממוחשבת מתקדם, אבל בפועל אתה יכול להראות תמונה של תפוז והוא יחשוב שיש שם חתול. הטעויות גסות. האם הוא יחליף את האדם? לא".
אבל באיזשהו שלב זה יקרה.
"שתי עבודות נעלמו ב־200 השנים האחרונות, אחת מהן היא מפעיל מעליות. הלחצים בדברים האלה מיותרים. מה שכן, אתה יכול לדמיין היום קרדיולוג שלא משתמש באק"ג? באזור שנות ה־80 קרדיולוגים לא השתמשו בזה. אני מסתכלת אותו דבר על בינה מלאכותית, זה כלי שאמור לעזור לרופא. יש לך מערכת שהסתכלה על מאות מיליוני חולים, ואתה לא רוצה ללמוד ממנה? לדעתי, רופאים שלא ישתמשו בבינה מלאכותית הם אלה שייעלמו, בדיוק כמו שנעלמו הקרדיולוגים בלי האק"ג. להחליף אותם? רפואה זה מקצוע שקשור ליחסי אמון שנבנים בין פציינט לרופא, וקשה לבנות עם מכונה יחסים כאלה".
אני מכיר כמה רופאים שהייתי מעדיף במקומם מכונה.
"זה בגלל שחלק גדול מעבודתו של הרופא אינה שייכת למקצוע. היום מדברים על 30% מהזמן שהולך על בירוקרטיה, כמו הכנסת נתונים למחשב. הזמן שהרופא משקיע בפגישה, ביצירת היחסים, הוא משמעותית נמוך. אני אומרת, בוא ניקח את זה מהרופא. מעבר ממערכת תומכת החלטה לאוטומטיות לגמרי אלה קפיצות מדרגה גדולות. זה יקרה, אבל לא בטוחה שב־40 השנים הקרובות. זה מורכב, חיי אדם מעורבים כאן".
הדאגה לחיי אדם תקדם את ההתקדמות?
"אני מאוד מקווה. יש הייפ מאוד גדול סביב הבינה המלאכותית, אבל יש גם תקרת זכוכית. יש דבר שנקרא 'אפקט הקוברה'. בהודו עשו ניסוי, ניסו להוריד את כמות נחשי הקוברות ואמרו שמי שיביא קוברה מתה, יקבל כסף. בפועל? אנשים התחילו להרוויח וכמות הקוברות גדלה. כשאתה מתכנן דבר לא נכון, זה יוצר בעיות. אותו דבר בתחום הבריאות. יש כל מיני התערבויות שהוכחו כבעייתיות. בתיאוריה זה נראה מקסים, וכשמפעילים זה הולך קשה. אנחנו מתקדמים מהר מהמהפכה התעשייתית, אבל לא עשינו כעת קפיצת מדרגה מטורפת. בכנס האחרון שהייתי בו, החליטו לבחור את המצאת המאה בתחום הרפואה, ובמה בחרו? בטלפון הנייד. אפשר בעזרתו לעקוב, לקבל אינפורמציות, ליצור קשר כשיש מקרה חירום. זו הדרמה הגדולה בתחום הרפואה. יש הרבה דברים הקשורים לבינה מלאכותית שמקפיצים אותנו, עובדה שהמדינה מתייחסת לזה ברצינות ומושקעים כמעט מיליארד שקלים במערכת הבריאות הדיגיטלית. חצי מזה הולך למיפוי הגנטי של האוכלוסייה. זה מדהים. זה יאפשר לנו להיות חוד החנית לרפואה מותאמת אישית, אמיתית".
למה הלכת לכיוון הרפואי?
"תשוקה מגיל צעיר. הייתי לומדת רפואה אם לא היה לי קושי לראות דם. בגיל 14 עשיתי פרויקט מחקר בטכניון ומאחר שמאוד התעניינתי בתחום הסרטן, נתנו לי להאכיל תאים סרטניים בחומרים מסוימים כדי לראות אם זה הורג אותם. הייתה לי משימה להאכיל אותם עם טפטפת בלי לגעת. רעדה לי היד, נגעתי והכנסתי זיהום חבל על הזמן. מאז החליטו שהתפקיד היותר מתאים לי נמצא בניתוח מידע".
בגיל 14 כבר היית בטכניון?
"בגיל 15. בגיל 14 עשיתי פרויקט מחקר שזה משהו אחר. תמיד עניין אותי התחום הרפואי. בדוקטורט שלי עסקתי בחיפוש אחר תבניות וחיזוי אירועים. עבדתי בתחום הבריאות וניסינו לצפות התפשטות מחלות ומשם עבדנו גם בתחום צפי מהומות".
איך עובד חיפוש כזה?
"הייתה לנו עבודה לחזות רצח עם. זה קרה 35 פעמים מאז מלחמת העולם השנייה, ומתברר שבכולם יש את אותה תבנית, לפחות כזו שמכפילה את ההסתברות. אם יש מישהו חשוב במדינה, בעל ערך בוויקיפדיה, עוקבים אחריו בטוויטר והוא מכנה מיעוטים באותה ארץ באחת משתי המילים 'מקקים' או 'עכברים', אז ההסתברות לרצח עם, תוך שלוש שנים, מכפילה את עצמה פי ארבעה".
למה?
"כשמדברים עם סוציולוגים, מסתבר שהם מכירים את התופעה. זה נקרא 'דה־הומניזציה'. הרוב חייב להאמין שהמיעוט לא אנושי על מנת לבצע רצח בעשרות אלפי אנשים".
זה לא קשור לתרבות מסוימת.
"האלגוריתם לא מצא קורלציה בין זה לבין דת באותה מדינה, או גודל הממשל. הייתה לנו עבודת גמר בתחום המהומות שעליה עבדנו קצת עם האו"ם. צפינו את המהומות בסודן ב־2013. התבנית הייתה שאם מפסיקים לסבסד מוצר מסוים, האנשים ייצאו לרחובות, בעיקר חבר'ה צעירים, סטודנטים. אם אחד מהם נהרג על ידי המשטרה, זה רק יגביר. בסודן זה היה מחיר הגז שסבסודו הופסק, יצאו לרחובות, נהרגו 30 איש, ובמשך שלושה שבועות התחוללו שם מהומות מטורפות. אז אתה שואל למה בסודן כן ובישראל לא? ניסיתי באלגוריתם לבדוק אם מישהו היה נהרג כאן במהומות זה היה משפיע. התברר שלא, אותה ממשלה הייתה ממשיכה".
יש לכך סיבה?
"האלגוריתם מצא שבמדינות שבהן פרצו מהומות - ארבע שנים לפני כן הן התעשרו. כמות הכסף שנכנס עלתה, אבל המשכורת הממוצעת לא התאימה את עצמה. למה? שחיתות, אולי פערים בין עניים לעשירים. המערכת מוציאה נוסחה".
זה די מדהים.
"אני מאמינה במערכות שלא עובדות אוטומטית. אתן לך דוגמה. היה לנו חבר חוקר בארצות הברית שניסה לבנות מערכת שכשיש אסון טבע היא צופה לאן צריך לשלוח עזרה. הוא מצא קורלציה - כשאנשים כותבים בטוויטר שהם צריכים עזרה, לשם לכוון את כוחות ההצלה. מה קרה? באה סופת הוריקן, והתברר שכשהיו צריכים סיוע לא כתבו בטוויטר, כי לא היה חשמל. הדברים האלה עובדים טוב כל עוד ההתפלגות בעבר ובהווה מתקיימת. ברגע שיש שוני גדול בהתפלגות, אין מה לעשות. אתן עוד דוגמה. בגוגל ניסו לצפות התפרצויות של מחלת השפעת. הניחו שאם בן אדם מחפש 'שפעת', כנראה יש התפרצות. הראו שהם צופים את המחלה שבועיים לפני שקופות החולים יודעות. יום אחד קמו מיליונים וחיפשו שפעת ולא הייתה. למה שמישהו יעשה זאת? זוכר את שפעת החזירים? יום אחד כולם שמעו והתעניינו בשפעת החזירים שפרצה במקסיקו. ההתפלגות נדפקה. לכן אני מאמינה שלפחות בשנים הקרובות אלה יהיו מערכות תומכות החלטה בלבד".
מערכות איסוף המידע יידעו לסמן אנשים גם עבור הרעים?
"אני מאמינה שבתור חוקר אתה צריך לדחוף את המדע קדימה. אין לי את הרקע להגיד משהו על מוסר, רגולציה, מי אני? לא הוכשרתי לזה".
אין לך דעה?
"אסור לי. אם אתה רופא ועושה ניסוי קליני, אתה מחויב לאתיקה מסוימת שאותה אני מכירה. אתה שואל על ניסוי שבו אנחנו מתעדפים אנשים, ואני אומרת שאלה דברים שצריך לעבוד עליהם ביחד עם קובעי מדיניות. צריכים להבין את היתרונות והחסרונות. הפחד היותר גדול שלי שמישהו שמפתח טכנולוגיה יתחיל לחשוב על דברים מוסריים לפני שהטכנולוגיה בכלל עבדה. היום כופים על מדענים להגיע להחלטות כשאנחנו לא מוכשרים לכך".
כן, אבל כבן אדם מה את חושבת?
"העובדה שאני מאמינה במשהו מסוים לא אמורה להכליל על הטכנולוגיה שאני מפתחת. זה לא המקצוע שלי. בטכנולוגיית גרעין אפשר לעשות הרבה דברים. אפשר לבנות פצצת אטום ואפשר ללמוד חשמל. הבן אדם שביקע את הגרעין לא יכול היה לחשוב שמפה יפתחו כלי נשק. קשה לצפות את זה וזה גם לא תפקידו".
את לא חושבת על השלכות?
"דעתי לא רלוונטית. היא לא אמורה להשפיע על הטכנולוגיה. אם יש דברים מסוימים שאני רואה והם לא במידות המוסר שלי, אז אני מעלה אותם, אבל אם בסופו של דבר מיליוני אנשים החליטו שזה הדבר הנכון והחלטנו שדמוקרטיה היא השיטה, אז נלך איתה, אחרת זה כמו שניתן לקמצוץ אנשים טכנולוגים לקבוע מה רמת המוסר והאתיקה העולמית. זה לא מה שאנחנו רוצים. הפחד הגדול שהרבה מהדברים האלה מונעים מאיתנו התקדמות. לדוגמה, האמונה שלי היא שאם אנחנו חולקים דאטה, אנחנו יכולים לסייע להרבה אנשים. עשינו שיתוף פעולה עם קופת חולים מכבי ומצאנו שיש עשרות תרופות שאנשים לוקחים ועוזרות להם במחלות אחרות. תאר לך שיש מישהו שאומר 'לא מוכן לחלוק את הדאטה', אז איך נמצא כזו קורלציה? האם אתה מוכן למות בשביל הדאטה שלך? זו שאלה מוסרית קשה. איפה הפרטיות לעומת החיים שלנו?".
הכלי שלכם בעצם אוגר מידע מכלים אחרים.
"אנחנו בונים תבנית כשהכל נעשה בצורה אנונימית. אם אנשים לא יצטרפו לניסויים האלה, זה ייצור בעיה למצוא את התבניות. אתה הורג אנשים ככה. נניח שכל חולי הסרטן מחליטים שהם לא משתתפים בניסוי ויש תת־קבוצה של חולים שלוקחת תרופה שעוזרת להם והם לא יודעים, איך נמצא את התבנית? האלגוריתם לא יודע לחפש תבניות כשאין לו גישה למידע".
עד איפה ניתן לאפשר גישה למידע?
"אני חוששת שספציפית סביב מידע מתחילים ללכת לקיצוניות. לא חולקים מידע ומתחילים להיות מונופולים. בגוגל השיגו עם השנים כל כך הרבה מידע שאף אחד לא יכול להיכנס לשוק גם אם יש לו אלגוריתם יותר טוב. בוא ניקח את זה לתחום הרפואי. נניח שיש בתי חולים שמתמקצעים במחלות מסוימות והם אומרים 'אנחנו לא חולקים את הדאטה. אנחנו היחידים בעולם שנוכל לעזור לחולים במחלה א', וגם אם יש לך פתרון יותר טוב, אתה חייב לעבוד איתנו'. אני מעריכה חששות בנושאי פרטיות, אבל מרוב חשש אנחנו מונעים קדמה שתציל חיים".
יש חשש מהמכונה.
"יש חוסר הבנה מהי בינה מלאכותית. מנוע חיפוש מפחיד? זו בינה מלאכותית. היום בנקים כדי להחליט אם לתת לך הלוואה משתמשים בבינה מלאכותית. למה זה מפחיד? יותר מפחידים אותי אנשים שמקבלים החלטות שלא מבוססות על דאטה. בשיתוף פעולה עם מכבי מצאנו שיש קורלציה בין תרופה שחלק גדול מאוכלוסיית בני ה־50 לוקח לטיפול בלחץ דם, לבין סיכוי לחלות בפרקינסון. במקביל היה ניסוי קליני שנערך על תרופה הפוכה, והראו שהיא מורידה את הסיכוי. אני מדברת על דברים שגורמים מוות. לכן כששואלים על מוסר, אני לא יודעת, זו שאלה קשה ויש לה פתרונות. יש היום כיוונים, כמו לא לתת לאף חברה גישה לכל המידע, אלא לפזר בין הרבה ורק האלגוריתם יוכל להשתמש בו. נפתור בעיות עם טכנולוגיה כדי שלא יהיה אדם זדוני שיוכל לדעת עלינו הכל. אלה תחומי התמחות שונים מההתמחות שלי".
את מפתחת מערכת מצילה חיים?
"כדי להגיד 'מצילה חיים' אני צריכה להוכיח ועוד לא הוכחתי. אלה שלבים ראשוניים. אני תמיד מדברת על הדמוקרטיזציה של מערכת בריאות. היום מישהו מהפרברים, רחוק מהמרכז, לא מקבל את אותה רמת טיפול רפואית כמו מישהו שצמוד לבית החולים. אפילו בארצות הברית יש מקומות שהם שווים למדינות עולם שלישי מבחינת תמותת תינוקות ונשים בלידה. אנחנו מדברים על פערים גדולים בין אוכלוסיות בעיקר ברמה סוציו־אקונומית. אנחנו צריכים לגרום להנגשת הרפואה במצב שכל הרמות, בלי הבדלי דת, גזע ומין, יקבלו את הרפואה הכי טובה. זו מבחינתי הצלחה. רופא רואה אלפי פציינטים בחייו, ואני מדברת איתך על מערכות שרואות מאות מיליוני פציינטים. שינגישו את החוכמה הזו לרופא ואז שיקבל את ההחלטה".
נשמע כמו הכנה לפרס נובל.
"המטרה היא לא שיכירו בי כמדענית מצטיינת. המטרה היא שהפרישה של המערכת תגיע לחצי מיליארד אנשים. מגיע על זה פרס נובל? לא יודעת. אם הוועדה תחליט או לא, זה כבר לא חשוב. המטרה היא לא פרס אלא לעשות דברים בעלי השפעה".
אחרי שעה של פגישה כבר סימנו לרדינסקי שהיא חייבת לסיים. היא ביקשה ארכה של חמש דקות, והיה ברור שאי אפשר יהיה לגנוב סוסים, האישה מתוזמנת ומדויקת. שאלתי אותה אם היא כזו מוצלחת, אז למה לא לנהל את המדינה.
"כרגע אני לא מוכנה לזה", היא קובעת. "אני מסתכלת על סינגפור, שם ראש הממשלה ניהל חברה גדולה לפני כן ועכשיו הוא מנהל את תקציב המדינה. איך אני יכולה לנהל תקציב מדינה? איזה ערך מוסף של ניסיון אני יכולה להביא? מישהו שמצליח בתחום אחד זה לא אומר שהוא יכול להיות עכשיו שר הביטחון".
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התעסק עם רהיטים בתחילת הדרך.
"אתה חושב שזה נכון לקחת אנשים מהמקצוע שלהם? אני אוהבת שאנשי מקצוע עושים את המקצוע שלהם. קשה לי לראות שמישהו עובר ממשרד למשרד בלי להתמקצע".
את טובה בהובלה וביצירה, אז מה הבעיה?
"מעניין, אפילו מבחינה מחקרית, לבדוק אם זה נכון. בארצות הברית היה שחקן קולנוע שנבחר לנשיא. השאלה היא אם אנשי עסקים הובילו מדינות יותר טוב מכאלה שהם לא ואם יש קורלציה".