"אז מה את עושה בוולנטיינס?" שאל אותי כמעט כל עובר אורח בשבוע וחצי האחרון. ידעתי שהרגע הזה יגיע. לא ידעתי עד כמה הוא מוקצה מחמת המיאוס. "אני חוגגת אהבה כל השנה", הוספתי עם חיוך משובב, ספק מאמינה לעצמי לרגע. מתאמנת בחזיון תעתועים לשעות הקרובות, כדי לא לטמון את ראשי בכרית הדמעות שלי. מה הקטע הזה עם החג הלא מוכרז הזה, שכל בתי העסק עושים בו 1+1 במחיר אהבה מופקע. עד כמה הרשתות החברתיות סנוורו את עיננו שאפילו אני, בצורה מאוד הגיונית, מצפה כעת מהשכן (שאומר לי בוקר טוב כל בוקר בלית ברירה) - להביא לי פרחים?

הבנתי שהחיים שלי משתקפים באנשים שאני רואה ברחוב. בעצם סל הציפיות בא כל חיי לנגד עיניי: באוניברסיטה, בעבודה, באוטובוס, בסופר.

בגיל 25 כל חברה לספסל הספרייה שהייתה עם יהלום מנצנץ על האצבע - חשבתי שהיא עשתה את שלה. "וואו כל הכבוד לה", חשבתי לעצמי. "איך היא הביאה את בן זוגה לכרוע ברך".

לימים הבנתי שאחרי חמש שנים שלל זוגות פשוט מציבים אולטימטום חינני ומקבלים שייבה זוהרת על האצבע, שכל כך מסנוורת את רחשי ליבך, שאת שוכחת את סיבת התכנסות האורחים בחתונתך.

בשלבים מאוחרים יותר רציתי את הדשא של השכן שהיה הריון ודירה וכשאת שניהם קיבלתי באהבה, וגם אז לא הייתי מאושרת מהבפנוכו עד הסוף - הבנתי שיש לי חתיכת עבודה פנימית לעשות וכנראה שאני חייבת לקבל כאפה מצלצלת. הבנתי שתשבץ האושר שלי עומד עירום, מחפש מילים חדשות שייכתבו בו - רק בגללי כנראה.

ואז על מנת לקלוט כמה אני לא רוצה את החיים שאני רואה אצל אנשים אחרים קיבלתי את מתנת הדיכאון אחרי לידה. שתקום זאת מולי ברחוב שרואה אותי עם הפן והשלושה עשר קילו פחות, סוחבת עגלת תינוק בעלייה, שש שנים אחורה, עם לק שמשחתי הרגע על ציפורניי ותגיד "איזה כיף לה, היא אמא מתוקתקת". ואני אבכה בליבי ואסתיר את השערות הלבנות על ראשי שצמחו לי בגיל שלושים מהלחץ ואטשטש את העצב העמוק בחיוך שבור ואגיד תודה על כל המחמאות הרחוקות שנות אור מהמציאות.

חשתי שאני באה מחוזקת לוולנטיין הזה. כבר ראיתי הכול. נפגעתי. התרגשתי. התאהבתי. נפגעתי. וכמעט התחתנתי. וכמעט התעברתי. הכול טוב. אני חזקה.

ואז עשיתי את הדייט היומי שלי עם האויב -אוהב שלי - הרשת החברתית. ושם נגלו לנגד עיניי כל המלש"בים שלי- מועמדים לשעבר. כל גבר שיצאתי איתו בצורה רצינית, או כל גבר שהתעניין בי בצורה מעשית היה "אין אה רילישיינשיפ". כאילו אני הייתי המכינה הקדם זוגית שלהם לרומנטיקה. הרגשתי כאילו כולם סיימו אצלי את הסטאז' והלכו לבצע את הפרקטיקה אצל מישהי אחרת. אני הקורס המקדים וכעת הם מקבלים את כנפי הטייץ, את כנפי הטיס, אצל סגן אלוף "לא מסתכלת בקנקן אלא במה שבתוכו".

ואז, בעודי מקנאה מעט ברומנטיקה הנשפכת מעל דפי הפייסבוק קיבלתי הודעה: "בא לך לקבל מליון פרחים לחג האהבה?" ברור, חשבתי לעצמי. "בואי איתי לצעדה בשבת".

ואז בצורה הכי לא מתוכננת הלכנו לצעדה הססגונית ההיא. נותנים ידיים. מסתכלים בעיניים. מתרגשים. צוחקים. "הנה, ארגנתי עבורך את כל הפרחים הללו".

הרגשתי שאני מתאהבת בו שוב. בגבר הזה שלי. שלא משנה באילו שבילים נצעד בחיים ולא משנה לאילו תהומות נגיע- תמיד נוכל לדלג מעליהם בהצלחה.

יש משהו מרגיע באיש הזה, עם העיניים הקטנות וגומת החן הזאת המתגנבת לה מדי פעם. משהו כזה שנוסך בי ביטחון. משהו שמנצח את העל אף והלמרות וקורא תיגר על האבל. הידיעה הזאת שיש לנו את הכלים להתמודד עם מה שנקרה, נקרא ונקרע לנו בדרך. ואולי בשם כך, אנו לא מוכנים לשחרר אחיזה. פעם הייתי אומרת שאני מסונוורת מקרני האהבה. היום כבר למדתי למרוח קרם הגנה.