"את לא זמינה נשמה", "מה קורה נשמה?", "נשמה, בואי". אז באתי. כמה פעמים השתמשתם במושג הזה בלי כוונה ברורה וחד משמעית, אולי אפילו כלפי אדם שדווקא חיבבתם פחות? כמה פעמים אמרתי לעצמי שהנשמה שלי צריכה מנוחה ממחשבות, מדאגות, מהרהורים, משאיפות, מגברים, מהעתיד הזוגי שלי?
בעקבות בהלת הקורונה המטורפת והידיעה שגיל 37 נמצא ממש מעבר לפינה החלטתי להציב לעצמי אולטימטום. הבנתי שאני חייבת להפסיק לפחד ממה יהיה. אני חרדתית וחיה את הפחד של מה יגידו, או יותר נכון מה אגיד לעצמי. מה אגיד למשפחתי ומה אומר לנפשי כשאני מסתכלת במראה וחיה הרהורי זוגיות והורות על בסיס יומיומי. למה, איך, כמה.
כשעברתי את המשוכה של לקבל את משאית המדליות על האימא שאני וכשהבנתי שאני יכולה להיות אמא לחמישה ככה בכיף שלי, התחלתי לנשום. היו לי כל כך הרבה ספקות איך אגדל ילד מאושר באמת להורים גרושים, איך אנפץ סטיגמות ואיך אהיה האימא שאני רוצה להיות - שאבנה אותה בדמותי. לא מעט דמעות היו שם וגם כוח אחד גדול מכולם- כוח הרצון המטורף הזה. כוח הרצון שיכול לעשות נינג'ה ישראל ושביל ישראל - הכול באותו יום ואף לבקש עוד אתגרים.
חשבתי שכלום לא ישבור אותי, כי אני כזאת גזע איתן.
רציתי לשקם את ליבי הפגוע, שדימם בכל חלקה טובה על מרצפות ביתי החדש, רציתי להוסיף עוד חוליות לעמוד השדרה שלי- כדי שאהיה יציבה ולא אתכופף מכל משב רוח ובעיקר רציתי לייצב את גופי המטלטל, אז העליתי כמה קילו, אחרי שהבטחתי לעצמי בשקר גס, שזאת עלייה במסת שריר.
ואז הגיעו הדייטים הללו, שלא ידעתי מהם קרוב לדור. שום אולטימטום לא היה שם. רק רצון להכיר ולדעת. בעיקר את עצמי. וכל דייט כושל שייף לי את הביטחון העצמי עוד קצת, וכל גבר שאכזב,- גרם לי להבין בסתר נפשי, בלי שאף אחד ישמע, שאני רוצה אהבה. היו גם פגישות סתמיות כאלה, של להעביר ערב על כוס יין, רק כדי לא לבהות בטלוויזיית הפנטזיות. והיו לי פנטזיות שהוגשמו בלי לצפות בטלוויזיה. פתחו לי את דלת הרכב, סגרו לי דלת בפרצוף, פשוטו כמשמעו, הביאו לי פרחים, סיננו אותי, התעלמו ממני, חיזרו אחריי, חיזרתי והתחזרתי. לא ידעתי לשים את הגבול לביטוי הרגשות. גברים אמרו לי שאני "יותר מדיי". יותר מדיי מנסה, יותר מדיי מראה. אבל אני לא הכרתי שום דבר אחר. ידעתי שכאשר יבוא הנכון, הוא יחבק את כל כולי לחיקו. עדיין לא היה אולטימטום לביציות, לרגשות לתקוות.
ואז החודשים האחרונים הפכו את הקערה על פיה. קיבלתי אהבה שלא קיבלתי מימיי. רצון מטורף מהצד שכנגד לעתיד משותף, חתונה, ילדים, אז מי בכלל צריך אולטימטום כשהוא רוצה הכול?
אבל בין לבין קרו החיים. ואחרי ההיי המטורף התקרקענו. והיו אכזבות ובלבולים וחיבוטי נפש בשיחות לילה.
ואז הגיעה השאלה הזאת שאני תמיד שמה אותה כסמן ימני בקשר. שאלת העל אף והלמרות.
האם הוא יקבל אותי עם הכול, למרות הכול, בזכות הכול?האם זה הגבר שאיתו אני רוצה ללכת לישון ולקום כל בוקר? האומנם?
פתאום נהייתי טרזן. הבנתי כמה כוח יש בידיי. וקלטתי - אני חייבת לשים אולטימטום לליבי. אני חייבת להחליט לפני יום הולדתי הקייצי מאיזה צד של המגרש אני קולעת את השלשה בפיינל פור של חיי.