"יש לך גם זמן לנוח?" שאל אותי בן דודי באחת מהתכתבויותינו השבוע. "האמת היא שלא שמתי לי בלו"ז זמן מנוחה", עניתי לו בבדיחות הדעת. חשבתי על כל המשימות המאולתרות שהמצאתי לי באאוטלוק של ליבי וחייכתי אליהן בבוז. אמרתי לעצמי שבזמן התקופה המשוגעת הזאת אני אעשה מה שבא לי, בניסיון להספיק משימות מהארכיון, אבל אני משחררת קיטור החוצה. (אומרים שנשימות עמוקות מפחיתות תיאבון, כנראה שמי שכתבה זאת נולדה עם גנטיקה של גל גדות).
די, אני בחל"ת, להפוך לרוטשילד נראתה לי תמיד משימה מוגזמת, לרדת עשרה קילו נראתה לי משימה מונשמת ולהיות בלחץ- זה לא באמת אתגר. נולדתי לחוצה. המתבוננים מהצד יגידו שאני לוקחת דברים בקלילות. אסביר: אין לי ברירה. בתור אישה, שבזמן היחידי שהייתי צריכה לנשום עמוק- בעת הלידה, שכחתי לנשום, והדביקו לי מסיכת חמצן סקסית לפה, שגם בה הקאתי- לא הייתי ממליצה לקחת איתי קורס יוגה מזורז במקדש טיבטי. ועל כן מעצם תפקידי בעולם להפוך מחיונית לחיננית החלטתי על מספר כללי אצבע שיעזרו לי להעביר את השגעת ואת הטרפת.
ראשית - שחררתי את המשקל לאזרחות. הוא כבר לא בתוכנית אימונים של נינג'ה ישראל. יש קטע כזה בתקופה הזאת להתרפק על זיכרונות עבר. רק כעת אני משכילה להבין את משמעות המילה זיכרונות ואולי טוב שיישארו ככאלה. בבוידעם המחשבתי שלי. אם אני יודעת שלא אלבש שמלת כלה בקרוב, אז למה להסתכל על איך נראיתי ככלה? כי כנראה שהמקום הנוסף שהייתי בו קלה, מעבר למשקל הוא בראש. אחרת, כיצד ניתן להסביר את ההחלטות הלא סבירות שנעשו בתקופה ההיא? ואם במשקל עסקינן- אז למה אני צריכה להזכיר לעצמי שבספטמבר 16 באילת הייתי חטובה יותר? ברור שהייתי חטובה יותר. גרתי בחדר כושר (אגב הדבר המפתיע שגם בעת היותי נדהמת משיפולי גופי דאז, התייחסתי אליהם בביקורתיות משמימה).
אז אם אני גם ככה לא מרוצה דיו, החלטתי שאהנה מהקיים מספיק. אעשה אימונים בבית, עד כמה שהרצון מאפשר ואשתדל לבשל בריא ולא להירדם במקרר בטעות. הרזון הרי בסוף הוא בראש. הביטחון העצמי הוא בפה. מי שיאהב אותי על מלא, יאהב אותי בפה מלא.
שנית - מימשתי את האהבה שלי. החלטתי שזמן חירום הוא אינה העת לקחת החלטות הרות גורל. אם קיימת אהבה צריך ליהנות ממנה. הבנתי שאני ממששת את האהבה שלי בקן האהבה, דמוי הצימר שלנו. עם ציפורים מצייצות במרפסת וקפה ממכונה מנהטן סטייל למיטה.
אין צורך בשיחות עד קריעת ים סוף. אפשר ליהנות מאינטימיות, אהבה טהורה, סיפורים משעשעים על העבר, בדיחות משותפות, ספרים, סרטים, בישולים ושינה בכפיות. הפשוט הוא נכון והטבעי.
והפשוט מדמה את חיי היום יום. אין צורך במסעדות, בתי קפה ואטרקציות מפונפנות. מסתבר שאנו האטרקציה הטובה ביותר האחד בשביל השנייה. מתי זה קרה?
האם התקופה הזאת מחזירה אותנו לבסיס, לתחילת הקשר? והלא אם כך הדבר- והרגשות שיש ביננו כה מזוקקים- אז שום דבר לא יכול עלינו. אנחנו באמת טובים ביחד מהיסוד. מהמקור. מבראשית. שום רעשי רקע ואף מצב, סטטוס או אדם לא יכול לעמוד בינינו לבין עתידנו המשותף.
ואם אנו כל כך חיוביים, אז היכן התעורר הספק בעבר? איפה הבעייתיות? למה ליצור את סימני השאלה? אולי אנו צריכים להתמקד בעלילה עצמה ולא בקליימקס? ואיך קרה שכבר קפצנו עם ספויילר מטורף לפרק הסיום?
חלאס. שחררנו את כל התחושות. דיברנו על כל הדברים. אפשר להיות אמיצים ולעשות את הצעד הזה קדימה. לא לפחד מהמתנה הזאת של זוגיות מחודשת שקיבלנו אחרי שנים בניכר.
דבר נוסף - הבנתי שערך המשפחתיות הוא הקדוש במעלה והוא חייב לשמח אותי. פירקתי אומנם משפחה, אבל בניתי אותה קצת אחרת. הוצאתי חלקי חילוף ושמתי חומרי חילוף. במשך שנים, כל חג ושבת הכאתי על חטא ששברתי את הפאזל הזה של חיי. לאט לאט הבנתי שהוא היה נכון לגילאים מסוימים, לדרגות קושי ספציפיות. והייתי צריכה אותו, כדי להגשים את שאיפותיי לפאזלים אחרים, עם חתיכות מורכבות יותר. כדי להגיע לאמת שלי.
מדי יום בתקופה זאת אני מודה להוריי שלימדו אותי להתמודד עם כל כך הרבה דברים שלא העליתי על דעתי. אני מוקירה את אחיותיי שמכירות אותי לפי ה"מה נשמע" בקולי. אין להן תחליף בעולם. אומנם לא בוחרים משפחה, אבל דווקא בימים משוגעים אלה, אני שמחה ומעריכה את משפחתי הצבעונית והמשגעת בדרכה. וכמובן שאני שמחה כל כך על החברים שלצידי שמלווים אותי בדרך, שנים, כימים כלילות. ובשיחות הוידאו ובכלל מעלים לי חיוך רחב על פניי. זאת הדרך היחידה להפוך את הקורונה לקורוניאדיה. הלכתי לפתוח גוורץ.