ישבו מולי שש קצינות בדרגת סגן, כמעט כולן לפני שחרור. ספק אם חשבו לפני גיוסן שהן יהיו הזרוע המבצעת לסיכול פיגועים ופעולות טרור, או במילים צבאיות - קמ"מיות, קצינות מבצעים מיוחדים בגזרת יהודה ושומרון.
"גם היום כשאני מספרת בבית על התפקיד, קשה לאנשים לקבל שילדה בת 22 מנהלת את עולם הסיכול בגזרתה", אומרת סגן שי רזיאל מעמק חפר. "מנהלת זה אומר שאת הפה והעיניים של המח"ט מהבוקר ועד הלילה. את יכולה להיות על 15 פעילויות במקביל, בזמן שהמח"ט ישן, כשאת יודעת בכל רגע איפה הכוח נמצא ועל מה המג"ד מדווח ואם הוא צריך חילוץ, או אמצעים מיוחדים, אז או שתעירי את המח"ט, או שתתפעלי את האירוע בזמן אמת. גם לי לפעמים קשה לתפוס את גודל האחריות, אבל מסתבר שהתרגלתי".
לפני שמתחילים, כדאי שנמקם אתכם באזור המחיה של השש. סגן רזיאל היא קמ"מית חטיבה מרחבית בנימין, והעיר המרכזית בגזרתה היא רמאללה. לצדה נכחו בפגישה סגן ליאה ברקמן, קמ"מית חטמ"ר עציון, שהעיר המרכזית שבפיקוחה היא בית לחם. סגן עמית פרנג'י, קמ"מית חטמ"ר שומרון, אחראית בין היתר על הפעילות בשכם.
סגן קארין אהרוני, קמ"מית חטמ"ר יהודה, מכירה היטב את חברון. סגן איה שדה, קמ"מית חטמ"ר אפרים, שהעיר המרכזית שלה היא קלקיליה, וסגן יובל תורג'מן, קמ"מית חטמ"ר מנשה, שבאחריות גזרתה נמצאת ג'נין.
"הרבה פעמים יצא לי להסתכל על הדברים בזום ממוקד ולהגיד 'אני בחורה בת 22 שעושה דברים מאוד גדולים'", אומרת סגן תורג'מן. "יש עליי אחריות עצומה ולא רק להוציא לפועל עוד מעצר. בסוף אם אשכח בתדרוך פרט קטן כמו לציין שליעד הספציפי למעצר יש נטייה לישון בחצר האחורית והוא יכול בקלות לברוח, אני מסכנת כוח שנכנס רק בגלל ששכחתי את אותו פרט ספציפי".
התפקיד שלכן נשמע בגדול כמו התסריט של "פאודה".
רזיאל: "ברור, אני מארינה מקסימיליאן. בסוף 'פאודה' זה שואו שבא להציג משהו שקיים. יש בתוכנית הרבה דברים שהם מפרי דמיונם של היוצרים, אבל גם כאלה המבוססים על דברים שקרו, דברים שביומיום לא תשמע עליהם בחדשות וטוב שהם נשארים כאן. אנחנו קמות כל בוקר במטרה שאזרחי ישראל יישנו טוב. כשהיו הריסות של שני בתי מחבלים, התעוררתי עם מיליון כתבות בעיתונים, אבל לא הייתה כתבה אחת כשמנענו פיגוע גדול. אתה עם עצמך יודע מה עשית".
אז מה אתן עושות בפועל?
רזיאל: "העבודה כאן מתחלקת לשני צירים שעובדים במקביל וקשורים אחד לשני - הגנה והתקפה. הגנה זה כשאתה נוסע בציר הראשי ויש חייל ששומר עליך. לא עושים משהו אקטיבי כנגד האויב. בכל מה שקשור להתקפה אנחנו מתערבות. מעצרים, חיפושי אמל"ח, לקיחת כספי טרור, כל מה שקשור בתפיסת מחבלים לאחר פיגועים והריסת בתיהם. אנחנו בדרך כלל עובדות עם הנפות בשב"כ, רכזי השטח. לכל רכז יש את עולם הפעילות שלו והדברים שהוא רוצה לקדם בכפר כדי לסכל טרור. יש אחד שיהיה יותר פעיל ויבקש מאיתנו בפעילות הבאה לתלות כרוזים כדי להעביר מסר לתושבים. יהיה רכז אחר שירצה לעשות פעילות מאוד ממוקדת. הצבא והשב"כ הם ארגונים שמבינים שאם לא יעבדו ביחד זה לא ילך, ובתור קמ"מית אני הדבק שמחבר".
ברקמן: "בדרך כלל הרכזים פונים אלינו ישירות, אם זה משטרה או שב"כ, ומספרים על יעדים שאושרו. אנחנו עובדות בשיח עם המח"ט, וכשהוא מאשר את הפעולה, זה יורד לגדודים בשטח ומתחילים בנוהל קרב, למעצר או כל פעילות אחרת. כל לילה אנחנו נשארות ערות ומחפ"קות את הפעילות מהחטיבה".
שדה: "אני מתארת את זה כמו שאבא שלי תיאר. מה שאנחנו עושים פה זה לקצור את הדשא. כל יום קוצרים, כי אם לא תקצור, הדשא יגדל וישימו לב, ואם תקצור אז הכל ייראה בשגרה ויהיה בסדר. ככה אני מתארת את היום שלי. קמה וקוצרת דשא. הפעילויות שאנחנו עושים הן לקראת דברים שיבואו בעתיד".
אתן הקובעות בשטח?
שדה: "בסוף לא נגיד לכוח מה לעשות. אנחנו יכולות להמליץ מהיכרות שלנו עם הכפר והשטח, אבל לא יכולות להגיד בפן המבצעי למ"פ איך הוא אמור לשלוח את הפלוגה להיכנס לבית ואיזה סגירות לעשות ברחובות הסמוכים. אנחנו מתכננות את מה שמסביב".
פרנג'י: "אנחנו מכירות את הגזרה לאורכה ולרוחבה. ככל שאתה פחות תכיר את אופי הכפר ואיזו פלוגה תופסת את המרחב, תהיה פחות מקצועי, וכקמ"מית יש לרשותי המון כלים ואמצעים. נניח יש עכשיו פעילות מסוימת ואני חושבת שכלבי תקיפה של עוקץ יכולים לסייע, או שאני בוחרת לשלב עוד אמצעים שיעזרו בשטח".
רזיאל: "גדודים הולכים ובאים, אבל הקמ"מ נשאר, וככל שתהיה יותר זמן, אתה תכיר היטב את הגזרה. אתה יודע שאם תיכנס מהצומת הזה, מפירי הסדר יחכו לך בדיוק בכיוון הזה, ואתה יכול לשער כמה מהם יגיעו וגם מה הם יזרקו. כשאני מתכננת מבצע ברמאללה, אני יודעת להצביע על כל הנקודות הרגישות. זה מצחיק, כי חשבתי שכשאגיע לגזרת איו"ש אז אכיר הרבה יותר את האוכלוסייה היהודית, אני גם יושבת ליד בית אל, אבל יוצא שאני הרבה יותר מכירה את הפלסטינים. יודעת מתי שעות התפילה, מתי הם אוכלים, את החגים. אתה חייב לדעת כדי לתכנן את המבצע בהתאם".
יצא לכן להיות בפעילות?
שדה: "זו חובה של קמ"מית. שמתי לעצמי יעד להיות בלפחות מבצע אחד מכל פעילות. מעצרים, חיפושי אמל"ח. אחרי הפעילויות למדתי איך להוציא מבצעים לפועל, איזה דגשים לתת ומה עושים לא נכון".
ברקמן: "ממש בימים הראשונים של החפיפה בתפקיד נכנסתי למעצר באחד הכפרים. באנו לצאת מהש"ג של הבסיס וקיבלנו טלפון שהיה פיגוע וכנראה הרכב המפגע ברח לכיוון בית ג'אלה. הסמח"ט ביקש שנמשיך במעצרים, אבל ברגע שפרקנו בכפר והכוח כבר סגר על בית היעד, קיבלתי שוב שיחת טלפון 'תעצרו הכל, אתם נכנסים לבית לחם'. היינו במרדף אחרי המחבל עד שעצרנו אותו וזה רק בחפיפה שלי. היה מטורף, אבל נראה לי שכולנו חווינו דברים כאלה".
פרנג'י: "רציתי להשתתף בפעילות, לראות מה הכוח חווה בשטח וחשבתי שזה יהיה מגניב. אני זוכרת שמאוד התרגשתי לקראת היציאה, אבל כשהגענו, הבנתי שזה אירוע שהוא לא נעים. להיכנס ולקחת מישהו מהבית שלו, מהמשפחה. אז הבנתי איזו משמעות יש לכל דגש שנותנים לפני הפעילות. כמה חשוב להגיד למ"פ 'תהיה ערכי, אל תהפוך את הבית. תתנהג בעדינות', ומאז אני תמיד נותנת את הדגשים בתדרוך".
רזיאל: "לא חשבתי שאגיע למקום עם הכי הרבה פעילות מבצעית ואגלה עד כמה הצבא שלנו ערכי. כשמח"ט נותן דגש לחיפוש אמל"ח ואומר 'אני לא מאשר לכם להפוך את הארון, כי אפשר להפוך את הבגדים ואפשר גם להוציא אותם מסודר', אתה מבין שזה ערכי. לא ניכנס סתם לבית. כל מערכות הביטחון והמודיעין יבדקו בכל האמצעים שזה אכן הנ"צ הנכון ושחס וחלילה לא נפעל בבית שכן ונהפוך את הדירה הלא נכונה. זה להבדיל מאיו"ש של 20 שנה אחרי האינתיפאדה השנייה כשהמצב היה מטורף ובטח נכנסו לפעילויות שלא תמיד ידעו מה עושים בהן. כעת הכל מתוקתק, מסודר, עובדים על פי נהלים, צווי בית משפט. הריסת בית מחבל זה בראש של כולם עשן גדול שמתפוצץ. זה לא מה שקורה במציאות. מגיע מהנדס לפני ובודק כל מטר כדי שהריסת הבית תהיה מדויקת. אם המחבל גר בקומה השנייה, אז הקומה הראשונה לא תיפגע".
פרנג'י: "יש השתלשלות עד שיוצאת פעילות. המח"ט ייתן דגש והקמ"מית תדבר על ערכיות ואחריה המג"ד. כל הזמן יש שיח, אבל לפעמים אתה נכנס לבית ויש את החייל הזה, ילד בן 18, שהתגייס רק לפני כמה חודשים והוא לא מתאפק ונותן פליק קטן. הילדה של אותו עצור מסתכלת ואומרת 'הנה, זה הצבא שלכם'. מספיק הרגע השברירי בשביל להרוס".
רזיאל: "הצבא חי בתחושה שהוא נמצא ב'אח הגדול' ומסתכלים עליו כל הזמן. אנחנו לא בעזה ולא בלבנון ולא בסוריה. אנחנו רואים בלייב את כל המעצרים, כי מצלמים אותם".
אתן לא מפחדות?
פרנג'י: "אני זוכרת שבתחילת התפקיד הייתי עוברת במסדרון חווארה, שהוא רצף של כפרים לא הכי סימפטיים, בדרך לחטיבה. הייתי מתקשרת לחבר שלי שיהיה איתי על הקו, מתה מפחד. אם היה פקק, הייתי ישר נועלת את כל הדלתות והחלונות. היום אני נוסעת ועושה שלום לאנשים ברחוב".
רזיאל: "אני מגיעה ממשפחה מטיילת ותמיד טיילנו ברמת הגולן ובמדבר, ויהודה ושומרון היה מין בועה שלא מתקרבים אליה. לא ראיתי את זה אפילו בגדר אופציה. היום אני כל כך אוהבת את הסביבה. אני עוד מעט סוגרת כאן שנה וזכיתי לראות את הכל צומח ופורח ואני לא רק נהנית מהנוף, אלא מסתכלת על כפר שלא מזמן הייתה בו פעילות ונכנסנו אליו מהציר ההוא ופתאום קולטת ציר אחר ואומרת 'הוא עביר. בפעם הבאה אפשר להיכנס משם ולהפתיע'. לומדת תוך כדי. הנה אני מסתכלת עכשיו על רמאללה. אנחנו מכירות כל כפר בעל פה מהסתכלות על המפה, ופתאום בעיניים יש לזה צורה".
אהרוני: "אני אגיד לך מה מפחיד. להוציא כוח שאתה יודע שהוא באחריותך ואתה איתו על הקשר, וצריך לתת מענה במקרה שמשהו מסתבך. אז אתה מרגיש את כל כובד האחריות. הם נמצאים בשטח שהם לא אמורים להיות בו וחייבים לעטוף אותם כמה שאפשר".
לא הכל פורח ומזמין בגזרה. אומנם יו"ש פחות בכותרות כעת מרצועת עזה, אבל כל הזמן יש פעילות. רק בחודש אוגוסט שעבר נרצח החייל דביר שורק ז"ל, שגופתו אותרה ליד קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון, וזמן קצר לאחר מכן נרצחה רנה שנרב ז"ל, שירדה עם משפחתה למעיין עין בובין, לא רחוק מההתנחלות דולב שבבנימין.
באותם ימים, אחרי רצח שנרב, התגלתה בחקירה מאומצת פעילות עומק לא מוכרת של אנשי החזית העממית. עשרות נעצרו, וגם חמאס תופס עוד ועוד נקודות כוח בגזרה.
"אותו פיגוע היה שלושה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד", מספרת סגן רזיאל. "הייתי בחופשה, ישבתי עם חברה בבית קפה ופתאום אני רואה דיווח על חשש לפיגוע מטען, ומקבלת טלפונים על ההתרחשות בעין בובין. החלפתי למדי ב', עליתי על האוטו ומיהרתי לחטיבה. אומנם חופש, אבל יש לנו גם אחריות מבצעית. אז אתה ביום שישי, ממתין להתפתחות, ולשב"כ אין קצה חוט, וביום שבת אין קצה חוט, ואתה דרוך ומרגיש שכל רגע אתה הולך להיכנס, ואתה רק מחכה לתפוס את המחבל".
שדה: "אומנם בעין בובין עדיין לא הייתי בתפקיד, אבל אנחנו חווים דברים כאלה כל הזמן. החטיבה על הרגליים, מתזזת בשטח. מנסים להוציא כמה שיותר פרטים על הפיגוע. בסוף היעד הוא למצוא את המחבל ולקוות שהוא יגיע לידיך כמה שיותר מהר. ברגע שיש אירוע, הטלפון לא מפסיק לצלצל ועד שאין תשובה, אתה לא רגוע".
זה הרצון לנקום?
ברקמן: "לא לנקום כמו לסגור מעגל. היה פיגוע, תפסנו אותו. אם זה באותה שעה, אחרי יומיים, או אחרי שנה. השנייה האהובה עליי בפעילות היא הרגע שבו אומרים 'ג'וני ביד'. זהו, עשיתי את שלי. זה קורה עשרות פעמים בשבוע, אולי אפילו ביום. 'ג'וני', משמע היעד בידינו".
שדה: "כשאתה עוצר בלילה מישהו שאתה יודע שלמחרת הוא התכוון לעשות פיגוע, אין תחושה טובה מזו. אם מדברים כל הזמן בצבא 'למה אני עושה את הדברים, ואיך אני מרגיש משמעותי', זה נותן לך את התשובה ישר לפנים".
רזיאל: "בסוף כקמ"מיות אנחנו מדברות עם מפקד המסגרת במהלך הפעילות. המג"ד בשטח מתאר כל שלב איפה הוא נמצא. חצה ציר מסוים, נמצא בכיכר. את מחכה לשמוע את צמד המילים האלה כמרווח נשימה. עוד ג'וני ועוד ג'וני, בסוף זו העבודה שלנו".
לא קשה להיות אישה בעולם כל כך גברי?
שדה: "סמג"ד אחד התקשר אליי בשבוע שעבר ורצה לעשות את הפעולה המתוכננת רכובה, ואני אמרתי לו שיבצע אותה ברגל. הסברתי לו מה אני חושבת והוא אמר 'ואללה, קיבלתי'. אתה מוכיח את עצמך ומדבר לעניין. לי לא יצא להיתקל במקרים שהרימו גבה, אבל אני בטוחה שזה עובר לאנשים בראש".
פרנג'י: "בתחילת התפקיד, כשממש לא ידעתי מה זה 'דוד' ומה זה 'זאב' (רכבי שטח ממוגנים - א"ל), באתי לאחד המג"דים ואמרתי לו איזו הערה מבצעית, והוא ענה 'בחיאת, פרנג'י, מה את מבינה?'. כשאומרים כזה דבר לקמ"מית, זה משבית אותה, אבל באותו רגע ידעתי שהוא צודק. הייתי חדשה בתפקיד ומאז אני לא קופצת סתם. מבינה שצריך להיות ביסוס למה שאני אומרת. יש לי קבוצת הפקת לקחים עם עצמי שבה אני כותבת את כל השטויות האלה, כדי לא לשכוח".
רזיאל: "החיסרון שלנו בהתחלה היה מקצועי. אני לא קצינת חי"ר ולא ידעתי מה זה אומר לתכנן מבצע ברמה הפרקטית. זה עניין של ניסיון וברגע שיש לך את זה, אז מדובר בקצינה שמגיעה רעבה לתפקיד במטרה לטרוף. יודעת שהיא הולכת לשלוט ביד רמה על מה שקורה בחטיבה והיא לא תלך לישון עד שהכל סגור. את בבית ותחשבי איך לתפוס את המבוקש. תוך כדי מקלחת תבוא לך הברקה. זו מסירות נשית כזו. אני זוכרת שכשקארין נכנסה לתפקיד זה היה ביום שישי, בעשר בלילה, והייתי בארוחה משפחתית. היא כתבה דברים בקבוצה שלנו, אז שאלתי 'את מסתדרת?', והיא הסבירה שלא. ההורים שלי ביקשו 'תיכנסי לארוחה', ואני אמרתי 'לא, קארין צריכה עזרה'. זו מחויבות ומסירות כלפי כולן פה".
אלה לא ימים רגילים. משבר הקורונה לא פסח גם על גזרת איו"ש. עם כל הכבוד למתיחות בין שני הצדדים, כעת הם נמצאים במצב של הפחתת פעילות בגלל נגיף שמשגע את העולם.
"אני מובטלת כבר שבועיים, מסתובבת ללא עבודה", מספרת סגן פרנג'י. "בצד שלנו אנחנו לא רוצים ליצור הדבקה המונית ולהשבית גדודים וגם הצד הפלסטיני מתגבר בשוטרים. אם פעם הייתי מחפשת שם תחנת משטרה, היום אני יודעת שיש שוטר פלסטיני שמסתובב בשטח בכל רגע נתון. יש הפחתת פעילות, אבל אנחנו לא חוסכים, וכל מה שיהווה סיכון נלך עליו בכל האמצעים".
רזיאל: "אנחנו חייבים לדעת גם מה עובר על האזרח הפלסטיני, הפשוט, זה שגר בבניין ממול. הפלסטינים התחילו את סגר הקורונה לפני הישראלים. סגרו את בתי הספר לפנינו, ובתור קמ"מית זה משפיע. את יודעת שאת יכולה לצאת מפעילות בכפר מאוחר יותר, כי הילדים לא התעוררו לבית הספר ולא יהיה חיכוך בין הצבא לתלמידים".
יצא לכן לשנות את דעתכן על הצד השני?
תורג'מן: "היו שני יעדים בכפר שהוא בדרך כלל מאוד שקט. שניים שנעצרו בגלל הברחת אמל"ח גדולה מירדן. אחד מהם היה מבוגר, חולה לוקמיה מתקדמת. יצא ששלושה ימים בילינו איתו בדרכים כדי שיקלטו אותו במתקן כליאה. בסוף הרגשתי כאילו אני אמא שלו, ממש ניסיתי לשכנע את השב"ס, השב"כ והמשטרה לסייע עם הטופסיאדה והרופאים. אני לא מרחמת. כל אחד שביצע עבירה פלילית וביטחונית צריך לשלם, אבל זה גורם להבין את הדברים בצורה יותר רחבה. דיברתי גם עם הרכז, שתכנן את המעצר, והוא אמר 'אני חמש שנים בתפקיד וזו הפעם הראשונה שישבתי מול עצור וירדה לי דמעה'. יש הרבה מניעים לבצע עבירה ביטחונית, הסיבה כאן הייתה כנראה להרוויח כסף לעצמו ולמשפחה. זה לא אומר שזה בסדר, כי הנשק בסוף יכול להרוג את אחד מאיתנו, אבל לי זה שינה איזה פיוז קטן".
פרנג'י: "אני באה מרקע דתי, למדתי באולפנה. בכלל לא חשבתי שאתגייס, רציתי לחתום ויתור על השירות ואז מהר מאוד מצאתי את עצמי בפנים. לא יודעת כמה מותר לי להיכנס לפוליטיקה, אבל הייתה לי דעה מאוד נחרצת על הצד השני. רק שפה אתה רואה את הדברים לא דרך התקשורת ולא דרך סיפורי 'סבתא שלי הייתה במעצר בשכם', אלא אתה בתוך המעצר ומושיט את האזיקון. רק כאן אתה מבין את הדברים בצורה שונה. פתאום מבין שיש דברים שהם לא בסדר מלכתחילה ולא בסדר באותה נקודה ויש דברים שהם בסדר גמור. הגישה שלי מאוד השתנתה. התפיסה שלי הרבה פחות קיצונית ממה שהייתה".
יש אפשרות לסיים את כל מרדף החתול־עכבר הזה?
פרנג'י: "חתול ועכבר זו הגדרה מאוד ורודה למצב. יש תפיסות שצריכות להשתנות וזה לא עניין פשוט, כי אפילו הקורונה, שמשביתה את כל העולם, לא מצליחה להרגיע את השטח. בשכם האבנים עדיין נזרקות והמטענים מונחים. אני לא אומרת איזה צד צודק, אבל זה מעבר להמון דברים שאנחנו מכירים".
רזיאל: "לנו יוצא לראות את שני הצדדים ואין פה מנצחים או מפסידים. לכל צד יש את הכאב שלו. כשמחבל יוצא לעשות פיגוע, יש לו משפחה שנפגעת, כי ביתה ייהרס. אני לא אומרת מה מגיע, אני שמה את זה בצד, אבל זה כואב לכולם".
הן כולן כמעט לפני שחרור, מתכננות כבר את העתיד. התחילו את הצבא כנערות ויוצאות אחרי שראו הרבה מראות, חלקם לגמרי לא סימפטיים. אין להן ספק שהשירות הצבאי שינה את מסלול חייהן.
"הגעתי למסקנה שיש שני מאזנים בחיי ושניהם הכרחיים", משוכנעת סגן רזיאל. "האחד הוא זה שמסכל טרור, מוריד את הרע והוא הכרחי לקיום איכות חיים ושגרה במדינה. המאזן השני הוא זה שאחראי על איכות הסביבה, מזון בריא ועל חינוך ואהבת הנפש. שאלתי באיזה מהם אני רוצה לחיות? אז אחרי שלקחתי חלק מטורף בצד הביטחוני ואני גאה בזה, בא לי לדלג לעולם השני ולמצוא תרופה לקורונה".
זו באמת המטרה?
רזיאל: "אני רוצה להיות חקלאית. רוצה ללמוד בפקולטה לחקלאות ואולי להקים חווה. כשסיפרתי להורים שהחלום שלי זה לגלות את הטבע ולחנך אנשים, הם אמרו 'סבבה, ובלי לפתוח חפ"ק? אם תשתחררי, האדרנלין לא ימשיך לבעור בך?'. אמרתי שאני לא יודעת. יכול להיות שאני אשתחרר וזה לא יעזוב אותי. זה כנראה הג'וק של כולנו. נפתחה לנו פה הצ'אקרה הזו".
אהרוני: "אני עדיין מתלבטת. צריך להמשיך להיות נאמן למדינה, אבל השאלה באיזה אופן, כי חווינו הרבה מהצד הזה ואין ספק שהתפקיד מלמד וכל יום אתה קולט משהו חדש. אז או שהכיוון יהיה לגלות עולמות חדשים, או להישאר בעולם הזה".
תורג'מן: "עוד חודש מהיום אני משתחררת. דווקא התפקיד גרם לי להבין שביטחון מעניין אותי ויש הרבה גופים שאני יכולה לנסות להגיע אליהם. בהתחלה חשבתי להמשיך בצבא, חיפשתי תפקיד אחר, אבל לא מצאתי אחד מאתגר כמו זה. גם התלבטתי, כי אני לא ממש רוצה להחזיק תינוק כשאני על מדים".
שדה: "אני אמשיך בביטחון. התגייסתי בשביל זה ואני באתי מבית כזה. ביטחון זורם לי בדם ומה שמניע אותי. אני לא מרגישה מותשת או שחוקה. כל פעם שאני מוציאה אנרגיה, אני מקבלת אותה בחזרה. התפקיד מאוד מספק".
פרנג'י: "כשחשבתי מה אני רוצה לעשות הלאה, היה לי תכנון אחר בחיים ופתאום אחרי התפקיד אתה אומר איזה חוסר משמעות יש באזרחות, איזה שעמום. סבבה, אני אהיה נדל"ניסטית, אעשה אחוז רווח מכל עסקה, אבל זה בעיניי חסר תוכן וזה ממש יושב לי על הלב. אני לא יודעת מה אעשה, כי הכל נראה לי כל כך מעפן. איך אנשים קמים בבוקר לעבודה כשאין להם טירוף בלב?".