אפשר לחגוג היום. אפשר היה גם לפני שנה ורבע. תלוי ממתי סופרים. תלוי ממה סופרים. האם מיום שעבר החוק בקונגרס, בשנת 1919, או מיום שאושר סופית, לפני מאה שנים. כך או כך, נשות אמריקה קיבלו את הזכות להצביע. כמה חודשים אחר כך, בנובמבר, נרשמה תזכורת ראשונה, חשובה, לשינוי הדרמטי שמתחולל בזירה החברתית והפוליטית. עיירה אחת, במדינת אורגון, החליפה את כל חברי מועצת העיר – הגברים – בחברות מועצת עיר – נשים.
לא קל לתאר את השינוי הזה בסקירה קצרה. לא קל, משום שהוא לא התחלה של כלום, ולא סוף של כלום. העברת התיקון ה־19 לחוקה האמריקאית באה לאחר מאבק ארוך, מייגע, של אלפים רבים של נשים (וגם כמה גברים שתמכו בהן). מאבק שנמשך כבר מאמצע המאה ה־19. וגם לאחר שעבר התיקון, הקרב לא נגמר. שנה לאחריו, שוב אחרי מאבק ארוך, נחתם לראשונה חוק (שפרד־טאונר) שסיפק סיוע מסוים, לא רב, ליולדות. ג’נט רנקין, שעמדה מאחורי החוק, הייתה חברת הקונגרס הראשונה אי פעם. היא נבחרה ב־1916, ארבע שנים בטרם ניתנה לכלל הנשים הזכות לבחור.
רנקין היא אחת מעשרות רבות של גיבורות בולטות של המאבק להצבעת נשים. “איך נסביר להן את משמעות הדמוקרטיה”, שאלה באחד מנאומיה החשובים בקונגרס, עם כניסתה של אמריקה למלחמת העולם הראשונה. איך נעשה זאת “כאשר אותו קונגרס שהצביע בעד מלחמה שתעשה את העולם בטוח יותר לדמוקרטיה, מסרב להעניק את המנה הקטנה הזאת של דמוקרטיה לנשות המדינה הזאת?”. ובשעה שהיא כבר הסתובבה במסדרונות גבעת הקפיטול, רשמו נשים אחרות תקדים נוסף: ההפגנה הקבועה הראשונה מול הבית הלבן. משמרת מחאה. על השלט שהונף לעיני הנשיא וודרו וילסון – אם טרח להציץ מהחלון – נכתב “קיסר וילסון”. על פי כמה עדויות, הנשיא נהג לרכוב על סוסו בעיניים עצומות כאשר חלף ליד משמרת המחאה.
השלט עמד מתחילת המשמרת, ב־1917, ועד סופה, ב־1919. קיץ וחורף. מעת לעת באו שוטרים ועצרו את הנשים, בטענה שהפריעו לעוברים ושבים ותפסו את המדרכה. “הניו יורק טיימס” פירט טענות של כמה מהנשים העצורות על עינויים. אניס ברנן תיארה כיצד הוכתה, נגררה במורד מדרגות, נבעטה. חלק מהסוהרים היו חיילי מארינס, שאיימו על הנשים שיכבלו אותן. המשמרת פורקה כאשר הקונגרס הצביע בעד הצבעת נשים. אחר כך החל התהליך הארוך של אישור התיקון לחוקה בכל המדינות.
האחרונה הייתה טנסי, המדינה ה־36 שאישרה את התיקון, ובכך השלימה את הרוב הנדרש של שלוש מכל ארבע מדינות. זה מה שקרה היום לפני מאה שנה. עוד כמה ימים חלפו עד ששר החוץ, ברונבידג’ קולבי, חתם סופית על המסמך המאשר את התיקון. בנובמבר של 1920, קולן של הנשים כבר יכול היה להשפיע על מערכת הבחירות לנשיאות. וורן הרדינג הרפובליקני ניצח בבחירות האלה.
בצל חשבון נפש
כמעט מיותר להסביר מדוע החלו נשים לבקש את זכות הבחירה. או שאולי זה לא מיותר? ישנן עדויות על נשים שהצביעו בניו ג׳רזי בתחילת המאה ה־19. אבל מתישהו שונה החוק, וההצבעה הוגבלה ל”אזרחים, גברים, לבנים, חופשיים”. ממילא, ויכוחים בין היסטוריונים על שאלות הנוגעות ליסודותיה של התנועה למען הצבעת נשים - הסופרג’יסטיות - היכן בדיוק החלה, מתי ומי היו גיבורותיה הראשיות - רק מתגברים עם השנים. ההיסטוריה כפי שנהוג היה ללמד אותה החלה בפגישה נודעת, חתרנית, בסנקה פולס, ניו יורק. פגישה של נשים דעתניות ועצמאיות שהחלו במסע ארוך להשוואת זכויות. זה היה ב־1848.
אבל מבול של מאמרים וספרים היוצאים השנה לרגל חגיגות המאה מערערים את המיתולוגיה של סנקה פולס. זה מצב הרוח שאמריקה נמצאת בו כרגע. מצב רוח שבו כל חגיגה נערכת בצלו של חשבון נפש. הדגש עובר מציון הישגיהן של הנשים המהפכניות - לציון חולשותיהן. הזנחת זכויותיהן של נשים שחורות תופסת מקום מרכזי בדיון. בסופו של דבר, הנשים שניצחו את השיטה היו לבנות, מיוחסות, לעתים קרובות בורגניות. הן זכו בכל התהילה על חשבון האחרות.
הוויכוח ניטש, בין השאר, על המרכזיות המיוחסת לגיבורה הראשית של המאבק לזכויות נשים, אליזבת קיידי סטנטון. ילידת תחילת המאה ה־19, משכילה, נשואה לאקטיביסט מתנגד עבדות. היא וחברתה, לוקרישה מוט, כינסו את הוועידה בסנקה פולס כדי לדון במגוון של נושאים. לא רק שאלת ההצבעה עמדה על הפרק, אלא עוד 17 נושאים שפורטו במסמכים. בהם הזכות לשליטה ברכוש, והזכות להחזיק בילדים לאחר גירושים.
סטנטון גידלה במקביל שבעה ילדים, וכתבה נאומים לחברות אחרות, בהן סוזן אנתוני, גם היא מהשמות המוכרים ממאבק הנשים. ב־1871, אנתוני נעצרה לאחר שבאה לקלפי להצביע. הקנס על פשעה היה מאה דולר. גם היא, כמו סטנטון, לא זכתה לראות את סוף המאבק. סטנטון מתה ב־1902. אנתוני ב־1906.
המאבק לא היה קל. לנשים הנלחמות לשוויון הודבקו כינויי גנאי. תיאולוג נודע, ליימן אבוט, כינה אותן “תפלצות של הטבע”. אחרים כינו אותן “היסטריות” או “לא נשיות”. גם נשים לא מעטות השתייכו לתנועה שנלחמה נגד הצבעה. קתרין ביצ’ר חשבה שנשים צריכות להשפיע על החברה בחינוך הילדים ובפעילות קהילתית. קרולין קורבין, פעילה נמרצת מאילינוי, ראתה באמהות את תפקידן של נשים. לכמה מהן היו הסתייגויות מטעמי דת. אחרות הדגישו דווקא את הסכנה החברתית של החלשת מוסד המשפחה. האנרכיסטית היהודייה הנודעת, אמה גולדמן, חשבה שיש לנשים דברים חשובים יותר לעשות, ושאין טעם שיבזבזו את מרצן על הצבעות.
על חודו של קול
השינוי חיכה עד מלחמת העולם, מנוף להרבה שינויים בהרבה תחומים. הנשים הפעילות למען זכות ההצבעה תמכו במאמץ המלחמתי, ודרשו את התמורה. היו הפגנות, היו שביתות רעב, היו עצומות. בעיקר, דעת הקהל החלה להשתנות. הגברים החלו לשנות את דעתם, ובהם גם הנשיא וילסון, שצריך לומר שלקח לו זמן, אבל בסופו של דבר שיחק תפקיד חשוב במהלך להעברת החוק. בניסיון הראשון, החוק עבר על חודו של קול בבית הנבחרים.
כאשר עבר להצבעה בסנאט, הבית העליון, נקט הנשיא צעד בלתי שגרתי והופיע בפני הסנאטורים כדי לשכנע אותם שהגיע הזמן. גם הוא נאחז במלחמה. האם שותפותנו עם הנשים תהיה רק שותפות בעניינים של “סבל, הקרבה ועבודה קשה?”, שאל רטורית. זה לא הועיל. עוד חסרו לחוק שתי אצבעות. אבל המאבק נמשך, ואחרי עוד כמה הצבעות, וכשנה של עבודה פרלמנטרית, החוק עבר.
עתירות לבית המשפט לא הועילו. הטענה שהתיקון החוקתי אינו חוקתי נפלה בתיק המכונה “לסר נגד גרנט”, בהסתמך על תיקון חשוב קודם – זה שהעניק לשחורים זכות הצבעה. אם למחוקקי התיקון ה־15 לחוקה מותר היה לשנות את האלקטורט ולהוסיף לו פלח נוסף ומשמעותי של בוחרים, גם למחוקקי התיקון ה־19 לחוקה מותר לעשות זאת. למחוקקים יש זכות לשנות את הקריטריונים הקובעים למי הזכות להצביע.
וצריך לומר: עד היום רוב האמריקאים סבורים, או לפחות אומרים שהם סבורים, ששוויון מלא לנשים טרם הושג. מכון המחקר "פיו" שבדק שאלות כאלה לרגל ציון 100 שנה לזכות הבחירה מצא שיותר ממחצית האמריקאים סבורים שתנועת השוויון עוד לא הלכה רחוק מספיק. רוב האמריקאים מרגישים שיש עוד מה לשפר בנושאים כמו הטרדות מיניות (77%), זכויות חוקיות (67%) ונשים בעמדות כוח (64%). נשים סבורות כך יותר מגברים. דמוקרטים יותר מרפובליקנים. כמחצית האמריקאים ציינו את הזכות להצביע כמהלך המפתח להשוואת מעמדן של נשים. כך, לעומת כעשירית בלבד שציינו את הגלולה נגד הריון כקפיצת המדרגה החשובה ביותר.