"כמו איזה שני משוגעים בחוף..." שומעת מחרוזת סלסולים, לקראת חצות. מקווה שמדמיינת. השכנים שלי החליטו להשמיע קריוקי של עומר אדם בדיוק כשאני דופקת את הראש בקיר וחושבת מה יהיה נושא הטור שלי השבוע.
יש את זה ביותר חוסר אונים? גם אם אוריד בקבוק גוורץ כעת, לא אהיה בעולם שכולו טוב. מתלבטת אם להיות מלשנית ואזרחית שומרת חוק או להעדיף יחסי שכנות טובים. מחליטה לדפוק איזה צעקה בגרון ניחר מאיים: "שקט!!!!". דממה. אפשר להתחבר לנשמה.
יש עניין מהותי בכתיבה, והוא להמציא את עצמך מחדש. יסכימו איתי חבריי הכותבים - אין פחד גדול מלשבת מול מסמך "וורד" עם נורית מהבהבת, כשמיליון מחשבות מתרוצצות בראש ואין לך קצה קצהו של מושג איך לחבר נושא, נשוא למושא. ואתה שהיית מושא הערצה לכתיבתך שלך - כבר איננו עוד. אתה עומד מול מראת היצירה ורוצה להגיד הכל ובעצם מפחד שלא תחדש דבר.
בארבע וחצי שנות כתיבתי ב"מעריב" שמעתי את האמרה הזו מקרובים ומרחוקים, מבאסים יותר ופחות: "על מה כבר יש לכתוב" או הדבר המושחז באמת "למה את כזאת מעניינת, שאנשים יקראו אותך".
אז, באותו רגע ממש, קם מאבק האגו מול ישות חוסר הביטחון העצמי ואני מזכירה לליבי שזו אבן הליבה של חיי מאז ומתמיד. לכל אחד יש חלום ילדות. לי היה חלום להוציא ספר. פינטזתי לכתוב בעיתון שאינו עיתון של שכבת י"ב ב"אורט מוצקין", והנה הדברים קורים. הפנטזיה הגדולה היא סדרה שתהיה בעקבות הספר, וגם על משאת נפשי זו אני עובדת בקדחתנות.
רק כדי להבין עד כמה לקחתי את חלום הכתיבה ומימושה כה רחוק: בכיתה י"ב אפילו פניתי לראש העיר והצעתי לו בארטר מעניין: "אני אעביר סדנאות כתיבה לבני נוער בספרייה העירונית, בתמורה אתה תממן לי את הוצאת ספר שירי הביכורים שלי". ראש העיר חייך, התלהב מהיוזמה וסירב בנימוס.
אבל עד היום כשהביטחון העצמי שלי נותן כיף לאדמה ורוצה להתחפר מתחת לדשא - אני מזכירה לעצמי שאפילו לפני גיל 18 הייתי חצופה מספיק כדי להעיז לשלוח לקודקוד העירייה מכתב מבוייל ולהתעקש על פגישה. אז מה זה כבר למצוא נושא לכתיבה?
מחסום הכתיבה הוא אולי הדבר המפחיד ביותר שיכול לקרות לכותב. ההרגשה דומה לדיאטת בזק קסומה. זה בעצם כמו להרגיש בגוף שירדת במשקל אבל הדבר לא מתבטא בבגדים. או כמו הידיעה שתתרחש הצעת נישואים, אבל אין טבעת. הוא כמו כאב מציק בזרת לאחר שחטפת מכה מפינת השולחן ואתה מתפתל על גחונך מכאבים.
אף אחד לא יכול להכין אותך לסיטואציות הנ"ל, אתה מרגיש אותן, יודע שהכל בסדר, אבל באותו רגע נעלם כל החמצן מהאוויר. תחושת החנק היא גדולה. אתה יכול לצאת לסיבוב בשכונה, להדליק סיגריה, להוריד כוסית, לישון רבע שעה ולהתעורר, להפליג לעולם שכולו טוב, ועדיין יש נתק מחשבתי-יצירתי. פסיכולוגי-רגשי.
לעתים הפתרון הוא להניח את הלפטופ ולהתמסר לעצמך. לעתים הפתרון הוא שאין פתרון ואתה כותב על מה שבוחר אותך. על משהו שקרה באותו שבוע, על תופעה שמדירה מנוחה מליבך. לעתים אתה כותב ומוחק ומוחק וכותב.
הדיסוננס הזה בין מי שאני לבין מה שאני רוצה שהקורא יבין הוא לעתים תהום הנשייה. חברים היו אומרים לי בזמנו, שנים אחורה, שהבינו מהטור שאני תרה אחר אהבה, כשבעצם רציתי מנוחה לליבי שהיה אחרי סדרת סדקים ותוכנית שיקום מתקדמת במחלקת פיזיותרפיה לכאב.
בפעם הבאה כשאתם שואלים כותב "על מה אתה כותב, אולי זה לא מעניין", זכרו שאתם יכולים להיות חלק מהיצירה. החלק שימנע להוציאה. אנא, אל תתערבו. אם אין לכם משהו בונה להגיד, פשוט סתמו. אומנות זו אומנות זו אומנות. אל תפריע לה לקרות.
הקריוקי הושקט. השכנים נרגעו ועדיין אין לי נושא לטור. מקווה שעד הבוקר, שבינתיים אעבור בין המיטה לספה בשינה טרופה, יהיה לי.