חוקרות המגיפה והחיסון
"אספנו דגימות מכל הארץ"
ד"ר נעמה קופלמן מהמכון הטכנולוגי בחולון הייתה בצוות הארצי שריצף את הגנום של נגיף קורונה, ופרופ' מיכל ליניאל מהאוניברסיטה העברית עמלה על חקר הגנים והחלבונים שלו
ד"ר נעמה קופלמן, חוקרת במחלקה לטכנולוגיות דיגיטליות ברפואה ב־ HIT מכון טכנולוגי חולון, היא חלק מצוות חוקרים ארצי אשר ריצף לראשונה את הגנום של נגיף קורונה, כפי שהופיע בישראל. הריצוף אפשר לחוקרים לזהות מוטציות ספציפיות המעידות על שרשראות הדבקה ועל נתיבי תנועתו של הנגיף מחו"ל לישראל וממקום למקום בתוך המדינה. “החלק הכי דרמטי היה בסגר הראשון, בשלבים הראשוניים של המחקר", היא מתארת.
"אספנו דגימות מכל הארץ כדי לחקור את הדינמיקה של התפשטות הנגיף בארץ. היה שלב שבו העברתי דגימות ברכב האישי שלי. הי ום אנחנו כמובן יודעים הרבה יותר, אבל בהתחלה זה היה די מפחיד ומלא באי־ודאות, אך בעיקר זה היה מאתגר. בסופו של דבר המחקר שלנו נשא פירות, ואני שמחה שעשינו אותו".
איך התמודדת עם השנה הזו בפן האישי?
"זו בהחלט הייתה שנה מאתגרת. לא פשוט לעבוד בסביבה ביתית, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. הייתה לי מוטיבציה, והגנבתי שעות עבודה בין הזומים של הילדים לבין הזומים שלי, ובשעות הלילה. זה לא פשוט, אבל אני חושבת שעברנו הסתגלות ותהליך של תיאום ציפיות הדדי, נוצר מעין איזון חדש".
פרופ' מיכל ליניאל מהאוניברסיטה העברית הקדישה את כל מרצה בשנה האחרונה לחקר הגנים והחלבונים של נגיף קורונה, ובהמשך של החיסונים. בין היתר, הופיעה גם באמצעי התקשורת. "במשך כל התקופה הזו לא היה גוף שירגיע ויתאר את המצב בצורה ברורה, חדה ונעימה שלא מדאיגה מדי, אבל גם לא מקילה ראש", היא אומרת.
"היה פרץ של סיפורי הכחשת חיסונים וסכנות דמיוניות, לצד הודעות מלחיצות של משרד הבריאות והממשלה, וזה גרם לנזק ועורר חרדה במקום לעשות את ההפך. כל שלושה ימים יצאו ממצאים חדשים ומעניינים, ותמיד הרגשתי צורך לדווח עליהם גם לתקשורת כדי שאנשים יבינו בדיוק מה המצב. מאד התרגשתי כשהתחילו לדבר על חיסון. ברגע שהחיסון יצא והעמקנו בו, מצאנו תוצאות מרגשות והבנו שהחיסון ברמה גבוהה ויכול רק לעזור. התחלנו לבדוק גם אם החיסון הופך אותנו לחסינים לנגיף או לא, ועדיין יש פה מעין לוחמה בין החיסון לבין הנגיף, וזה מעניין".
איך השנה הזו עברה עלייך בפן האישי?
"לצערי ראיתי לאורך כל התקופה הזו את הקרע במדינה ושלטון שנוהג באזרחים כבובות על חוט, וזה מאוד כואב וקשה, בייחוד בתקופות הסגרים שהיו מתסכלות מאוד. מצד אחד ראיתי הודעות ילדותיות מצד משרד הבריאות, ומצד שני חוויתי פגישות מקצועיות עם צוות נפלא שהתנדב ונרתם למלאכת המחקר, וזה ריגש אותי כאדם. המשפחה שלי כולה חובבת מדע, ואפילו יש לנו וואטסאפ משפחתי שנקרא 'חדשות הקורונה' שבו אנחנו מעבירים רשמים ומידע. אני מרגישה תחושת שליחות בהעברת ממצאי המחקר המתעדכנים בכל יום בנוגע לנגיף ולחיסון".
השוטרת
"יש מי שמגדירים אותי כמפכ"ל הקורונה"
עו"ד רפ"ק מירב שץ הפכה בשנה האחרונה למי שמייצגת את עמדת המשטרה בדיונים הקריטיים ביותר ולמי שמעניקה מענה לשוטרים בכל הסוגיות שעולות מהאכיפה בשטח
"אין אצלי לא שישי ולא שבת", מתארת עו"ד רפ"ק מירב שץ, קצינת תיאום של משטרת ישראל במשרד הבריאות במטה מגן ישראל, את השנה האינטנסיבית שעברה עליה. "אני מסייעת לשוטרים שנתקלים בכל מיני סוגיות וצריכים לגביהן מענה אינפורמטיבי־מקצועי, ואני גם נותנת סיוע למשרד הבריאות. הם מעירים אותי בלילה. אני הפונקציה שהם מכירים כמייצגת את המשטרה. הם מגדירים אותי שם כמפכ"ל הקורונה".
באילו סוגיות, למשל, את נותנת מענה?
"אני משתתפת בכל הערכות המצב ודיוני העומק עם כל הגופים ומייצגת בהם את משטרת ישראל. למשל בדיונים על פתיחת השמיים או על הצמדת אזיק אלקטרוני לשבים מחו"ל, אני מסבירה את עמדת המשטרה: מה אנחנו יכולים או לא יכולים, מה נכון. כשפרויקטור הקורונה פרופ' נחמן אש עושה ביקורים בשטח ופתאום רואה מקום התקהלות, הוא מתקשר אליי ואומר: 'שימו לב, אני רוצה להבין מה קורה שם', ואז אני בודקת מול השטח.
"משטרת ישראל עובדת קשה מאוד בכל המערכה הזאת, מערכה שהיא לא רגילה אליה", אומרת שץ. "לכן אני גם משרתת את השוטרים שלנו בכל הנוגע למתן מענה על שאלות. אם למשל אזרח אומר לשוטר: 'אני לא חייב בידוד', אז הוא יכול לבדוק זאת איתי. יש לי ערוץ לכל הגורמים: לפרויקטור הקורונה, לראשת שירותי בריאות הציבור. אני כמובן לא עושה את זה לבד: מתייעצת עם קציני מבצעים ועם הגורמים הרלוונטיים במשטרה, ואז מביאה את התובנות לשולחן הדיונים כדי שאפשר יהיה לקבל את ההחלטות שיובילו לאכיפה האפקטיבית ביותר ולביצוע המשימה".
איך האינטנסיביות הזאת משתלבת עם החיים האישיים?
"בעלי והילדים יודעים שאי אפשר לתפוס אותי בטלפון, קשה למצוא את הטלפון שלי לא במצב של ממתינה. זה גובה מחיר אישי, אבל הסיפוק הוא גדול. כל המערכה הזאת היא היסטורית, ולהיות חלק ממנה - כשאני יודעת שסייעתי לשוטר לקבל את ההחלטה הנכונה מול האזרח - זה משהו מאוד מספק. בתקופת הקורונה המשטרה מתמודדת לא רק עם עבריינים, כמו בשגרה, אלא עם כלל הקהלים, ולכן כשאני מסייעת לשוטר לתת את המענה הנכון, מבחינתי זה שווה הכל. זו מערכה שדורשת המון רגישות. יש רגעים שאני מתפללת שזה כבר ייגמר, אבל מבינה שזה עוד לא שם".
מובילות מחאת העצמאים
"הרגשתי שאני חייבת לעשות הכל כדי שנחזור לעבוד"
קרן שתוי, מנכ"לית קבוצת הולמס פלייס, והמסעדנית לילך ספיר, הקדישו את השנה האחרונה למאבק על זכויותיהם של בעלי העסקים שנפגעו קשות במשבר
"ראיתי שלא סופרים אותנו ושאין באמת מישהו חזק שעושה משהו בנידון, אז החלטתי לפעול", מספרת קרן שתוי, מנכ"לית קבוצת הולמס פלייס, כיצד הפכה בתקופת הקורונה לאחת הדמויות הבולטות במאבק של ענף הספורט למען פתיחתו המחודשת. "הענף שלנו הוא של עצמאים, ויש לנו 3,000 מועדוני כושר ברחבי הארץ, שבהם עובדים אנשים שנקלעו לקשיים, וזה לא קל. יש עובדים שאתה צריך לוודא שיש להם ממה לחיות, ויש לקוחות שצריך לשמר. לא הכרתי לפני הקורונה את כל הרגולציה של הממשלה וההתעסקות בבירוקרטיה הזו, ובעקבות כך, נכנסתי בעובי הקורה. אנשים אמרו שיש לי 'אובר חשיפה' ושאני צריכה להרגיע, אבל לא יכולתי. הרגשתי שאני חייבת לעשות הכל כדי שנחזור לעבוד".
את מרגישה שהמאבק הניב תוצאות?
"לצערי, נקלענו לסיטואציה פוליטית, אבל אני יודעת שתדמית חדרי הכושר השתנתה, ואנשים הבינו את החשיבות הנפשית, הפיזית ובעיקר הבריאותית של מכוני הכושר. זה הערך הגדול בעיניי. אין לי ספק שהצלחנו לשנות את התפיסה לכך שענף הכושר צריך להיות משויך למשרד הבריאות, ולא למשרד התרבות והספורט".
בפן האישי, איך ההתמודדות השפיעה עלייך ועל הבית?
"יש לי משפחה מאוד תומכת. בעלי והילדים היו שותפים מלאים למאבק, ולא פעם הצטרפו אליי להפגנות שקיימנו ברחבי הארץ. המחאה רק חיזקה וליכדה אותנו כמשפחה".
המסעדנית לילך ספיר, בעלים־שותפה של "הפיקוק" ו"מיני בר" ושותפתו העסקית של השף מאיר אדוני בפעילות בארץ ובעולם, הפכה בתקופת הקורונה לראש מטה המאבק של איגוד המסעדות. "הגעתי לתפקיד הזה בלי לתכנן את זה ובלי לרצות את אור הזרקורים", היא מספרת. "עד שפרצה הקורונה מעולם לא התעסקתי במחאות ובהפגנות. תמיד התעסקתי בעסקים שלי בשקט".
אז מה היה הקש ששבר את גב הגמל?
"כשפרצה הקורונה הבנתי שאומנם העצמאים נתפסים כאזרחים סוג ב', אבל ברגע שנוצרה סיטואציה חדשה שבה אנחנו תלויים במדינה, והיא לא דואגת לנו – אז צריך לפעול. ביום למחרת סגירת ענף המסעדנות יצאתי להפגנה עם השלט 'גם עצמאי הוא בן אדם', שזה מוטו שמלווה אותי עד היום. ברגע שהתחילו לראיין אותי, אז שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות, הדביק לי את הטייטל הזה".
איך זה היה עבורך לתפוס את קדמת הבמה?
"זו סיטואציה מוזרה, מפתיעה ומצחיקה לפעמים כי פתאום אנשים שאינם מהתחום שלי מזהים אותי, אבל יצא שיש לי יכולת להסביר את המצב והמשבר בצורה ברורה ולא מתלהמת".
איך הייתה ההתמודדות בפן האישי?
"זו תקופה קשה, אבל אני אדם אופטימי מטבעי ולא נתתי לעצמי יותר מדי ליפול, אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה. אני מוכרחה להמשיך להילחם כדי לשרוד".
המאבק עזר?
"המאבק חולל מהפך בתדמית שהייתה לעולם המסעדנות בקרב הציבור. הציבור הבין שאנחנו לא מרוויחים יותר ממנו ושאנחנו עובדים קשה ולא מקבלים שום זכויות".
מנהלות העמותות
"אנחנו נתקלות במצבים שוברי לב"
בתקופת הקורונה העניקו שלי חושן, מייסדת ונשיאת אגודת "יד ביד", ואהובה ינאי, מנכ"לית עמותת "מתן", סלי מזון או סיוע כלכלי למי שפרנסתם נפגעה
"בתקופת הקורונה חילקנו פי ארבעה יותר סלי מזון מאשר בימי שגרה", מספרת שלי חושן, מייסדת ונשיאת אגודת "יד ביד" שהקימה לפני 40 שנים במטרה לסייע לזולת. חושן, ניצולת שואה בת 90, לא מסוגלת לראות לדבריה אדם רעב. "בשואה נדרתי נדר שאם אשאר בחיים, אתרום את עצמי למען הזולת. אלוהים הציל אותי בשואה ונתן לי את הזכות לעזור לאחרים ולהגשים את עצמי", היא אומרת.
שלושת התחומים שבהם העמותה עוסקת בשגרה - הפעלת קו אוזן קשבת; הפעלת בתים חמים לילדים במצוקה וחלוקת סלי מזון – הפכו רלוונטיים אף יותר בימי הקורונה. "חילקנו בתקופה האחרונה מאות סלי מזון לאנשים, חלקם לאוכלוסיות שלא ראו רווחה לפני הקורונה, שעד הקורונה עבדו, ועכשיו פרנסתן נפגעה", היא מספרת.
"הגיעו אמהות חד־הוריות, אנשים זקנים עם ידיים רועדות שאין מי שיביא להם מזון. אם לפני הקורונה היה פלח מסוים של אוכלוסייה שהיה נזקק, אז בקורונה הגיעו כולם, חלקם אנשים שעבדו כל חייהם. הסניף שלנו נמצא בתל אביב, אבל הגיעו אליו גם מרמת גן, מפתח תקוה, מרמת השרון, מכל המקומות סביבנו".
מה הרגשת לנוכח המראות הללו?
"אני ממש שבורה, לא יכולה לא לתת כשבא מישהו ומבקש. בהתחלה חילקנו רק לכאלה שבאו עם אישורים של לשכת הרווחה, היום זה כבר שונה לגמרי. אני לא מסוגלת להגיד 'לא' לאנשים שמגיעים רעבים. יש אצלנו באגודה סלון גדול מאוד שמלא במזון שאנחנו מקבלים מארגון 'לתת' ומחברות מזון שונות, ואנחנו מסדרים סלים שמאפשרים מחיה לחודש ימים".
על אף החשש מהקורונה, חושן מגיעה כל יום להתנדב. "התחסנתי, אני שמה מסיכה. יחד איתי מגיעות מתנדבות נוספות, ואני מרגישה שאני נותנת להן את הרוח והדרייב לעשות את מלאכת הקודש הזאת", היא אומרת.
"באוגוסט 2020 הקמנו את הקרן הישראלית לערבות הדדית", מספרת אהובה ינאי, מנכ"לית עמותת "מתן - משקיעים בקהילה". "הקרן הוקמה מתרומות של אנשים לאנשים, ומטרתה היא לסייע למי שנפגע במשבר הכלכלי בימי הקורונה. הקו המנחה הוא שמדובר באנשים שעד מרץ 2020 הצליחו להתפרנס, ואילו הקורונה מוטטה אותם כלכלית ומוטטה גם את החלומות שלהם, כי בבת אחת משפחות מצאו את עצמן בלי היכולת לתכנן את יום המחר".
איך מחליטים למי לחלק את הכסף?
"אין פניות של אנשים פרטיים לקרן. אנחנו פועלים מול שגרירים בשטח, כגון עמותות, לשכות רווחה, ומקבלים מהן שמות. מאחר שהנחנו שאנשים שהתפרנסו עד מרץ 2020 לא בקלות יבקשו עזרה - הורדנו את חומות הבירוקרטיה עד כמה שיכולנו בעזרת השגרירים בשטח, והמענקים מגיעים ישירות למי שאותרו. בין היתר, קיבלו מאיתנו מענקים אנשים מתעשיית התרבות, התיירות, תעשיות שלמות שלא יכלו כלל להתפרנס והיו במצב של חוסר אונים מול המציאות. מישהי כתבה לי: 'פעם ראשונה שאני יוצאת מהסופר ולא בוכה'. אנחנו נתקלים במצבים שוברי לב".
בכמה כסף מדובר?
"עד כה גייסנו 17 מיליון שקלים, ו־5,500 משפחות קיבלו מענק ממוצע של 2,000־5,000 שקלים בתווי שי. אם עד כה רוב הכסף גויס מעסקים, הרי שעכשיו, לקראת פסח, אנחנו רוצים להגדיל את החלוקה, פונים לקהל הרחב ומבקשים גם ממנו לתרום. אסור שיישכח הנושא של ערבות הדדית. אני מאמינה שבעזרת נדיבות הלב של החברה הישראלית נוכל להגדיל את מספר המענקים".