"יום אחד תמצאי את המיועד, זה רק עניין של סבלנות". אביב 2019. חופשת פסח. 

אני עומדת מול המראה ומשננת לי מנטרות. "חג החופש, חג החירות". אני ממשיכה. מנסה להיאחז בכל כוחי בדימוי שחבר אליי עם הזמן "גרושה בלי בושה". כינוי, שאני הוספתי לעצמי אולי כי איפשהו יש בושה, ואני רוצה להיאבק בה.

עוד דייט בסימן שאלה. עוד גבר שלא סגור על עצמו. מה יהיה? האם אני באמת בשלה לזוגיות? אולי אני יותר מדיי רוצה אותה? מי בכלל ירצה אותי גרושה פלוס? ועוד קושיות התואמות את אווירת החג.

פאסט פווארד. קיץ 2021. אני עומדת מתחת לחופה כדת משה וישראל ועושה את זה עם החסון. מאוהבת. נרגשת. בטוחה. שלמה. גאה. בעצמי. בנו. בזוגיות. מה קרה כאן? אשכרה הצלחנו? למרות כל הסטטיסטיקות? למרות כל הציניקנים מרימי הגבה? איך עשינו זאת?

"בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט. שולחן ערום, כסא עקום ובטן מתהפכת. כמה שאני אוהב אותך". פוסעים לחופה. ניצחנו. עשינו זאת. פורטיס וסחרוף מנצחים על הקסם בזה במילים מכוונות היישר לליבנו.

הטור הזה מוקדש לבעלי ולכל מי שלא מפסיק להאמין באהבה ומתחיל להאמין בעצמו.

בעלי הגבר שלי, החסון היקר שלי. אני מורידה בפניך את הכובע. אולי זה סוד הקסם. הורדתי מולך את הכובע כבר מהפגישה הראשונה. הרבה לפני שהורדתי את הבגדים, הורדתי את חומות הציניות מולך. בלי ששמתי לב, בטעות, הייתי אני. זאת הייתה הטעות הטובה בחיים שלי.

אספת אותי במכונית שלך, בקיץ ההוא, לפני שנתיים. שנינו היינו אמורים להיות ריבאונד האחד של השנייה. אחרי קשרים ארוכים, מדממים ופגיעות אגו צורבות מדייטים כושלים, החלטנו לתת הזדמנות לפגישה ההיא בינינו. כי מה כבר בעצם יכול להיות?

כנראה, כשאין לך מה להפסיד, אתה בא לנצח. כבר כשנכנסתי לאוטו ונשקתי לך על הלחי, ידעתי שאתה מוצא חן בעיניי, עברו עוד כמה שעות וייבושים קלים מצידך במהלך אותו ערב, עד שהבנתי שאני חייבת לפגוש אותך שוב.

לא ידעתי איך ולמה. היו לשנינו מטעני נפץ כבדים מנשוא והיינו צריכים חבלן של סבלנות וכנות שיפרק אותם לאט לאט. אשקר אם אומר שהיה פשוט או קל. התחלה מסחררת, מבטיחה, כפי שחלמתי כל השנים, גרמה לי לפחד שזה טוב מדיי. ואז החלו פחדיך. וידענו שאנו צריכים לגרש את השדים הרעים שהקיפו אותנו במחשבה.

רצון ענק וסבלנות אין קץ היו שם לאורך השנה הראשונה. הרבה נשימות, שאיפות, בכי, תסכולים וידיעה אחת ברורה - שאני עושה כל מה שיידרש כדי שזה יצליח - עד שתגיד לי לא.

לעתים רקדנו טנגו. לקחתי כמה צעדים אחורה כדי שתתקרב אליי. התאבנתי כדי שתבין שנפגעתי. לעתים אמרתי מילים מרומזות שרציתי שיהדהדו במחשבה שלך עוד ימים רבים אחר כך. משהו בפנים אמר לי - שזה זמן מבחן לשנינו. שאם נצלח אותו - השמיים הם הגבול.

ואז הגיעה הקורונה ומשהו שם בלבד הזה - גרם לי להרגיש שאני רוצה כל דקה איתך. לא משנה מה יקרה בעתיד. ואיפשהו, איכשהו, הבידוד החברתי מהסביבה והנטרול של רעש בתי הקפה, חידד לי את ההבנה שאני לא צריכה שום תפאורה. אתה הוא השחקן הראשי שאיתו אני רוצה להיות כל חיי.

והמגורים המשותפים שבאו אחר כך, ההשתלבות, החלומות שרקמנו, הבן שלי - שהפך מזמן להיות הבן שלנו - חיזקו את החלטתי שאתה הוא האחד שבעצם רציתי כל חיי.

אני גאה בך אהובי שלא ויתרת עלינו, על אף ולמרות. שהיית מספיק אמיץ להסתכל לי בעיניים ולומר לי למה כואב לך ופרשת את כנפיך על ליבי הפצוע. אני אוהבת אותך על זה שקיבלת ואתה מקבל אותי כמו שאני, עם אפס שיפוטיות ורק רצון ענק והכלה אינסופית.

אני אוהבת את עצמי יותר בזכותך ואני יודעת שאעשה הכול כדי שתהיה מאושר.

הבטחתי לעצמי משהו בחופה כשהסתכלתי עליך בעיניים: שכל בוקר וכל לילה אודה לאלוהים על הטוב שלנו. על הטוב שבחרנו לקחת והצלחנו לשמר. מזל טוב בעלי היקר.