"את בטוחה שאת רוצה לפרק בית?" שאל אותי כל אחד, כל הזמן לפני שבע שנים. כשלא שאלו אותי כל הזמן, אני שאלתי את עצמי בלילות. בוכה לכרית, מתבוננת בבן שלי, ובעצם מתבוננת עמוק פנימה ושואלת את עצמי "מה לעזאזל את עושה כאן?".
הדבר הקשה ביותר שמתגרשים הוא לקיחת ההחלטה. אחיזת ההגה וסיבובו בכיוון ההפוך. בניגוד לכל מה שאמרו לי, החלטתי בגיל 31 שאני מקשיבה לעצמי. לא עוד ריצוי של הסביבה, אם כי קבלת כל הרמת הגבות באהבה. הדילמה שסבבה סביב הנושא הייתה שם חודשים רבים. ובכל זאת, הרצון להיאבק, לא להרים ידיים, לא לצאת מאזור הנוחות אחרי תשע שנים של זוגיות - הקשו מאוד על קבלת ההחלטה.
ואז, באחת השיחות עם חברותיי, הבנתי שאני פשוט מפחדת לקבל את הריקושטים מכולם. את השאלות החטטניות, את האכזבה של ההורים משני הצדדים, את הייאוש של המשפחה, ואת השאלה הקשה מכל: "מה כבר יש לך בחוץ?", שהתחדדה לעלבון "מי ייקח אותך גרושה פלוס ילד?".
המזל הגדול שלי היה שהחלטתי שיותר טוב לי לבד בלבד מאשר בלבד בביחד וזה מה שהציל אותי, מה שחידד את שפיותי. הגירושים לא היו קלים, ההתמודדות עם גידול תינוק לבדי לא הייתה פשוטה, ועדיין הידיעה שחשתי מאוד שלמה עם הצעד, עשתה איתי חסד והרגיעה אותי. כך יצאתי לעולם המטורף הזה שחיכה לי בחוץ.
בין דייטים הזויים כאלו לאחרים, שהיו מסע בחיפוש עצמי ויום אחד ימצאו דרכם לספר הבדיחות הגדול שאכתוב, הייתה לי התמודדות נוספת. ההתמודדות עם ההליכה לאירועים משפחתיים. מי שלא עבר גירושים, לעולם לא יבין זאת. אלו לא רק סופי השבוע לבד או עם הילד. זו הרגשת הבדידות מבחירה. הידיעה שגזרתי על עצמי פרישות.
ההבנה כי אני לא יכולה להגיע לסופ"ש להורים בצפון, או לנסוע לאחיותיי לוויקנד מפנק עם האחיינים, כי אני פשוט לא מסוגלת. זה מגדיש את הסאה. אפקט המראה היה שם במלוא עוצמתו. יש לי משפחה מפורקת. יש להן משהו שלי אין שלמעשה היה שם עד לפני כמה ימים או שנים וויתרתי עליו מבחירה.
יש להם את החדווה המאחדת של מספר צלעות במרובע המשפחתי שלהם. ואילו אני אפילו לא יכולה להרכיב צורה גאומטרית עם שתי צלעות. נכון, בני הוא עולמי והוא עיגול שלם ומלא ועדיין חשתי שמשהו בי דפוק. אף פעם, נדמה לי שמשפחתי לא הבינה מדוע אינני משתפת פעולה עם הגיבושונים הללו וחשתי שאינני רוצה לחרב את השמחה. שאני מסמלת משהו לא שלם לחלוטין.
פאסט פואוורד כמה שנים קדימה. ידעתי שתהיה לי חוויה מתקנת. היה ברור לי בצורה אבסולוטית שתהיה לי משפחה גדולה. ידעתי שתהיה לי זוגיות וזאת הייתה החלטתי המקודשת שיהיו לילדי אחים ואחיות.
היה ברור לי שיש מישהו שזכאי לאהבה העצומה בליבי ולרצון לבנות משפחה שוב, עם כל התובנות, עם כל הלמידה, אחרי חשבון נפש ענק וממושך. ועם ידיעה אחת מוחלטת, שלמדתי מטעויות העבר.
אז בט"ו באב הזה אני מרשה לליבי למחוא לעצמי כפיים. עשיתי זאת. ואני מחבקת את החסון שלי ומודה לשנינו שנתנו לנפשנו הזדמנות. אני שמחה על כך שהיה לנו את הכוח ובעיקר את האומץ לבנות שוב משפחה על אף עיי החורבות, שכל אחד לקח מקשרים קודמים. אני גאה בנו שעמלנו במלוא מרצנו לסדר את הלבנים בנשמתינו והצלחנו להרים ארמון של אמון, פיכחות ותשוקה.