"אז אתם יכולים לחזור לסקס", אמר לי רופא הנשים שלי, אחרי שישה שבועות של משכב לידה.
"מי החליט שזה שישה שבועות?" תהיתי ביני לבין עצמי. איפה כתוב הכלל הזה? איך בכלל שומרים על זוגיות כשיש תינוק חדש בבית? רציתי להגיד שאני יודעת. ולתת טיפים למכביר בטור זה. אבל אני לא. ואני תוהה כאן בקול רם איך אפשר, כי ברור שאפשר.
במפגש האימהות השבועי שלנו כשמדריכת ההורים שרה את שיר הילדים "שפשף ושפשף ועצור", כולנו התחלנו לצחוק. דיברנו כמה מתגרה זה לשיר את השיר ליד הבעלים שלנו. תהינו בקול רם מה זה סקס ואיך ההרגשה לנסות לחזור לגזרתנו האובדת.
בכלל, ככל שאני חושבת על זה אני מנסה להזכיר לעצמי מי זאת לירון חוץ מהיותי אמא. מי זאת לירון כאישה, בעבודה, עם חברים. ואיך הייתי לפני. יש כאן fomo מובהק המתעתע בשגרת חיי.
כאילו החשש הזה להחמיץ משהו, לא משנה מה אעשה ולא משנה כמה אעשה. הפחד שאני מפספסת משהו. לא ברור מה. בהיותי משוחחת עם החסון, הבנתי שכל אחד מאיתנו צריך לשמור על השני.
הרצון הזה שכל אחד יהיה מאושר בגזרתו, והיכולת הזאת לשמור על הזוגיות בשגרה החדשה השוחקת. החלטנו שיש לנו דייט שבועי, לא משנה מה. שזה אנחנו יושבים עם טייק וואי ומדברים את החיים. גם עם ערמות כביסה ברקע ותינוקת שאנו משכיבים לישון.
ומה זה המחשבה המתגנבת הזאת לעשות נופש זוגי? האם זה בכלל אפשרי? ומתי חוזרים לעשות סקס ספונטני בלי להירדם לפני? ואיך משאירים תינוקת עם אחד ההורים אם אנו רוצים זמן לעצמנו?
מיליון שאלות, בלי אף תשובה אחת ברקע וידיעה ברורה, שיש מציאות חדשה שאנו מסתגלים אליה. היא פחות סקסית ומגניבה כרגע, כי ככה זה. כי יש זמן התאמה. ובכללי יש פחות זמן להכל וצריך לסדר את הפאזל הזה מחדש. ואז הבנתי, לפני שאני כל תיאורי התפקיד, אני לירון.
הילדה ההיא שעדיין עובדת על הביטחון העצמי הזה שלה עם עצמה. שעדיין קצת מחפשת את עצמה בתוכה לפני שהיא כל התפקידים הללו. לפני שהיא נקראת לדגל המשימות.
וקלטתי שבעצם אין זמן לקחת הפסקה שניה ולחשוב. הדברים נעשים תוך כדי תנועה והביטחון יעלה עם התרגול. אבל מדי פעם, כשאני מסתכלת על ילדיי, אני נרגעת ויודעת שיש לי ביטחון בעצמי.
כי אני רואה זאת בעיניהם. הם סומכים עליי. אז אם ככה, אין כאן דילמה, אני בטוח סומכת על עצמי. החששות נעלמים ואני מזכירה לנפשי שבאתי לכאן לתקוע יתד של שלווה עצמית. הכל יהיה בסדר, כי הכל כבר עכשיו למעשה מצויין.