"שכחתי לאכול" ובן דוד שלו "וואי מידה 34 ענקית עליי אני חייבת מידה 32" מעולם לא היו אצלי בלקסיקון.
נהפוך הוא. שנים רבות נאבקתי ברצון שלי להשכיח מעצמי להסתכל כל הזמן בשעון מתי מגיעה שעת הארוחה.
יש לי אשכרה אפילו זיכרון צרוב מהמעון שאנו הולכים לישון שנת צהריים. אני ממש זוכרת את המיטות המתקפלות הקטנות, את השמש המבצבצת בחלון. ואת הקרייבינג המטורף לפתי בר שחיכה לילדים שהתעוררו מהשנ"ץ.
מיותר לומר שלא ממש ישנתי. כל כולי הייתי דרוכה לשעת ההשכמה לתה הקר ולשתי חתיכות הפתי בר הנכסף, שהרגיש לי כמו מינימום קרם פטיסייר באיזה בלאונג'רי בפריז.
לאורך השנים והרצון לדגמן שבער ונכבה חדשות לבקרים בגיל העשרה, עם דיאטות הרעבה כאלה ואחרות, הבנתי שספורט יהיה חברי הטוב ביותר.
כשהגעתי לסוכן דוגמניות מפורסם והוא אמר לי "תחזרי אליי כשיהיה לך ציצי", הבנתי שלא משנה כמה רזה אהיה, אני בעצם צריכה ניתוח הגדלת חזה.
כך בטנגו צמוד מדיי עם המשקל ודימוי גוף, עם מחזור שאיחר לבוא, הבנתי שאני פשוט חייבת לסגל אורח חיים מאוזן. אז הלכתי לדיאטניות מבאסות, שלא נתנו לי נקודת אחיזה ממשית, עם תפריט מסוגלות (מי סופר אגוזים וממתי? ומה את מגדירה חופן? היד שלך יותר גדולה משלי. אני רוצה את החופן שלך).
ולמדתי קורס מדריכי חדר כושר שנתן לי כלים יישומים ולאט לאט הבנתי שאני אוכלת פחות אוכל, כשאני אוכלת יותר את הראש. וכך היה. חקרתי, למדתי, קראתי. והפנמתי ונרגעתי.
ואז הגיעו ההריונות והלידות. וביום שבת האחרון כשהיינו כל המשפחה בבריכה, שמתי לב למשהו. אני משווה את עצמי לאמהות אחרות. אבל פחות. כלומר אני עדיין משווה את עצמי לאמהות שרזות יותר ממני (הלו, זה די.אן.איי נשי שאי אפשר להתחמק ממנו), אבל אני מצליחה להנות מהחוויה של הבריכה, של השחייה, של המשפחה גם כשאני נוגעת בבטן ויש בה עמקים ולא מישורים. ואדמת טללים ללא שופל.
וכן בא לי ממש את הבטן של מיכל אנסקי. מודה. גם לא הייתי מתנגדת לגנטיקה שלה. אבל אולי סוף סוף אני יכולה לומר בזהירות שממש בסדר לי עם הבטן שלי שעוד תתחטב. ואולי סוף סוף אני מצליחה מגופי לא להתאכזב. כי אני צריכה לתפוס את עצמי כיותר מבטן עם קוביות או לא להיות. וכשאני חושבת מה הגוף והנפש שלי עברו בשנים האחרונות, תכלס בא לי להצדיע להם ואולי אפילו קצת להודות.