"יום אחד הסיפור שלי יהיה שווה מליונים, לא בהכרח בכסף אלא באנשים שייחשפו אליו", כך אמרתי לעצמי כל אימת היותי בבאסה במהלך גירושיי. התקופה הזו נמשכה שנה וחצי, הייתה לי הרגשה שתימשך לנצח. כל יום גירדתי מעליי עוד שכבת חוסר ביטחון משווע. עוד מבט למראה. הרגשה שזה לא יסתיים לעולם, שאשאר עגונה לדורי דורות.
הרי מה זה משנה בעצם? לגרוש לא אכפת באמת אם נהיה פרודים או גרושים, הוא גם ככה בסטגנציה. אני לא אוכל להמשיך את חיי. לא אוכל לצאת לדייטים. לא אכיר גברים. עוד לא העזתי לדבר על אהבה חדשה, לא הבנתי שאני זכאית לה בכלל. כלומר, הבנתי שיכול להיות שהיא תקרה, מתישהו. באיזשהו גלגול. לא היה לי ברור איך. כמה. למה.
הייתי בהישרדות יומיומית. פנימית. נפשית. הייתי צריכה לגדל תינוק בן שנה וארבעה חודשים לבדי. נכון, ההורים עזרו ותמכו ועל כך אוקיר להם לעד. יכולתי לעבוד כי הם באו לישון אצלי פעמיים בשבוע כדי שאצא לעבוד. אצא לנשום. אזכור מי אני ולמה אני. עוד לפני שאני אמא, בזכות מה אני אמא.
זאת הייתה תקופה קשה. לא מאתגרת, כפי שנוהגים לטפח את המילה הזו חדשות לבקרים. קשה. היו בה נקודות רכות, מוארות, גיליתי בה את עצמי. את לירון שאולי סוף סוף בגיל 31 התחילה להבין מה היא באמת רוצה מהחיים של עצמה. אולי.
היו בה הרבה תובנות ונפילות בלי שמיכת פוך מרפדת. היו בה קוצים מטרפדים. מעקצצים. מטרידים. אנשים שהיו וכאלה שנעלמו. גברים שחיבקו בלילה והתעלמו בבוקר. חברות שתמכו ואז שכחו למה הן כאן. אבל היה הרבה קסם.
ניפיתי את האנשים המיותרים, חתכתי כנפיים מאושיות שקשרו לי אותן, החלטתי להתחבר לקרקעית. פגשתי את החסון. עברנו הרים וגבעות, והחלטתי שאני חייבת לצעוק את הסיפור שלי החוצה לא רק בספר, אלא בהרצאה. והפעם הראשונה השבוע הרגישה כמו חוויה חוץ גופית.
אני, שהייתי בוועד הכיתה בתיכון, הרגשתי איך כל הסומק בלחיים והחיות חוזרת ואיך לירון של גיל 17, עם ביישנות קלה, מדלגת על המבוכה, כי שם ההרצאה מחייב. עשיתי זאת.