"מאמי, עוד חמישה חודשים יש לנו יום נישואין ומארון 5 מופיעים במדריד, מה את אומרת, נטוס?", כך שאל אותי החסון, אי שם, במה שנראה משהו פרה היסטורי, לפני אי אלו ימים.
בשיא ההתרגשות והפרפרים מהיכולת שלו לראות אותנו ולהגשים לי חלום ילדות נושן של הופעה בחו"ל, עלתה בד בבד במעלה הגרון המועקה המציקה של "איך אנחנו הולכים להשאיר את הילדים למשך שלושה וחצי ימים תמימים עם מטפלת", ואיך בעצם אפשר להצליח לשמוח בתוך בליל המחשבות המטורפות.
"יואו אני כזו פולניה" חשבתי לעצמי. עד שסופסוף אנחנו מצליחים להשתחרר קצת מכבלי הדאגה, (כאילו שאפשר לעשות זאת בתור הורים חרדתיים בדי. אן. איי) - אני חייבת להרוס.
החלטתי לעשות מה שאני עושה ברגעים של חששות ולעתים ממש עוזר לי והוא לקחת נשימה עמוקה לריאות ולשחרר לאט.
זה באמת עבד לחמש דקות ואז התחילה לוגיסטיקה התכנונים- מי נשאר עם הילדים, באילו ימים, למה, כמה ואיך. מה מבחינת הסעות וחוגים, אנשי קשר למקרי חירום, ארון תרופות מצויד למכביר, מזון כאילו הולכת לפרוץ מחר בבוקר מלחמה ושכנים טובים המעודכנים על המתרחש.
כמובן שגם המשפחה נכנסה לתמונה - כולם היו בסטנד ביי, רק ליתר ביטחון כמובן.
הימים הספורים לפני הנסיעה היו מלווים בחבלי לידה. בנוסף לחששות ולחשיבה הנלווית- אילו הורים אנחנו ועד כמה הילדים שלנו בני העשר והשנה וחצי יאהבו אותנו - יותר או פחות. היו בלת"מים בדמות הרגשת חולשה וסחרחורות, כאבי אוזניים וגרון, ארגוני לו"ז צי מטפלות, שלא היו מביישות לו"ז צה"ל, ותקווה אחת קטנה - שברגע שנעלה על המטוס ונשמע את גלגליו ניתקים מהקרקע- כך ייעלם הכרסום העצמי של חוסר הביטחון ונתמקד בזמן הזוגי הקצר שאנו כה משתוקקים אליו.
נחתנו במדריד, לאחר שנת מטוס ונחירות מכל עבר, מכל צבעי המוזיקה האפשריים. למעשה המטוס הפך לנגריית חרחורים. אך גם בזה היה קסם. אשכרה ישנתי רצוף.
החסון ואני החלטנו שהאטרקציה היחידה החשובה שנעשה היא זמן איכות זוגי נטו. גם אם זה יהיה רק טיול בוקר עם קפה בגני רטירו, או לשבת ולבהות אחד בשנייה במסעדה בגראן ויה או פשוט שופינג לנשמה, העיקר שנהיה עם לבבות מחוברים, בלי רעשי רקע.
אז נכון, שהגעגועים לילדים היו שם כל הזמן. גם הרצון לפצות אותם בקניות בלתי פוסקות, כאילו זה יפיג את הרצון לחבקם. אבל היה משהו בשקט הזה, בשיחות נפש. ביכולת לשים את הבלגן מסביב על הולד ולהתרכז בנפש, בנשמה, במיניות המתעצמת. בסיבה שלשמה נתכנסנו כאן. בחגיגת שנתיים נישואים וארבע שנות זוגיות. בזיכרון למה בחרנו אחד בשנייה בגילאי שלושים פלוס, למה האמנו בפרק ב' ומדוע לא ויתרנו על אהבה.
הרצון הזה לזקק את השעות האלה של הומור משותף, כשאנו מביטים אחת בעיני השני ויודעים - איזה מזל שלא עשינו מה שלכאורה היה הכי פשוט - לוותר.
כי מי צריך עכשיו הכרות לעומק והכרת מושגים והרגלים חדשים? הבנו יחד מה שאנו יודעים כל יום, וזה ששום דבר ואף אחד כאן אינו מובן מאליו. הגראנד פינאלה בהופעה של מארון 5 הוכיחה לי כמה אנחנו דומים - ילדים שהתבגרו בגיל וכנראה לעולם לא בנפש וזה מה ששומר עלינו ביחד מול העולם.