הכתבה נכתבה בשיתוף מיזם "לב אש"
אחרי עשורים של עשייה חברתית, אולסיה קנטור לא חשבה שיש משהו שעשוי להפתיע אותה. אבל נסיעת עבודה לאחרונה הותירה אפילו את היזמית, הפילנתרופית והסופרת למודת הניסיון פעורת פה. "נסעתי להונגריה עם ארגון הג'וינט", היא מספרת, "כחלק מיוזמה לקידום פרויקטים בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית והלא יהודית במקום. תוך כדי הפגישות שלי עם יזמים ויזמיות, התחלתי לגשש ולראות אם יש פרויקטים שמתמקדים בסיוע לנשים ולילדים, התחום שאני מעורבת בו כבר שנים, וראיתי שהם פשוט לא מבינים על מה אני מדברת".
לתדהמתה של קנטור, היא גילתה כי בכל הונגריה, מדינה אירופית שמרוחקת שלוש שעות טיסה בלבד מישראל, אין ולו מקלט אחד לנשים מוכות. "זה פשוט לא קיים בחברה ההונגרית", קנטור נאנחת. "אין קו חירום לנשים במצוקה, אין מעגלי העצמה נשית, כלום. הבנתי שאנחנו חיים בעולמות כל כך שונים, ובאותו רגע הכתה בי הכרת תודה עצומה על המקום שאני נמצאת בו. אצלנו בארץ, כל מה שקשור להעצמה נשית ולעזרה לנשים שרוצות לצאת ממעגל האלימות נוכח בשיח. זה בכנסת, בעיתונים, בתוכניות טלוויזיה, ויש מתנדבים. הבנתי עד כמה יש לנו במדינת ישראל דברים טובים, מצילי חיים, שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם".
רוח הכרת התודה היא חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה של קנטור, והיא נמצאת בבסיס כל אחת מיוזמותיה כמעט. אחרי שעלתה לארץ בגיל 26, עם מי שהיה אז בעלה ושממנו נמלטה בעור שיניה עם תינוקת בת שמונה חודשים, מצאה את עצמה קנטור במקלט לנשים מוכות. שם, היא מספרת, דווקא בין כל הסיפורים הקשים והכאב, היא מצאה את הצדדים היפים ביותר בחברה הישראלית. אחרי שהתגרשה מבעלה והתחילה בחייה החדשים היא החליטה להחזיר טובה למדינה, שלמרות כל הבעיות נתנה לה הזדמנות שנייה.
בוועידת מנהיגות נשית של "הג'רוזלם פוסט", שתיערך ב־25 במרץ, קנטור מבקשת להתמקד בעבודה הקשה שנעשית כל יום כדי להבטיח את עתידן של הנשים הישראליות, מאמהות לחיילים, דרך אקדמאיות ועד הנשים שצריכות את היד המושטת לעזרה. הוואקום החברתי שקנטור מצאה במהלך אותה נסיעת עבודה להונגריה אומנם תפס אותה לא מוכנה, אבל בהחלט לא הוציא לה את הרוח מהמפרשים ודרבן אותה לבחון את המערכות שקיימות בארץ, מתוך כוונה לייצא אותן לעולם.
"יש לנו מערכת שדואגת שכל אישה במדינת ישראל תדע שיש לה במה להיעזר, מוסדות של הרווחה, אנשים ונשים שדואגים ודואגות להן", היא אומרת, "בישראל אישה יכולה לחיות עד שנה על חשבון המדינה במקלט לנשים מוכות, עם הילדים שלה ובליווי מלא של עובדות סוציאליות, מתנדבות, עובדי בריאות נפש, ואפילו עורכי דין שיכולים לעזור לה להתחיל תהליך גירושים".
התמיכה החיונית הזו, הממומנת גם על ידי המדינה וגם על ידי קרנות פילנתרופיות, היא מבחינתה של קנטור, שכאמור עברה בעצמה במערכת הזו, תוכנית אב שיישומה יכול להיטיב לא רק עם הנשים ההונגריות, אלא גם עם מדינת ישראל וקהילת יהודי הונגריה. "מיזמים כאלו הם הדרך שבה אנחנו בונים מערכת יחסים חמה עם התושבים המקומיים", קנטור מסבירה, "וזה משפר את התדמית של העם היהודי בכלל ושל מדינת ישראל בפרט. המקומיים שם יודעים שאלה הישראלים והיהודים שבאו לעזור ולתת, וההערכה שלהם עצומה".
מעזרה ראשונה לשוויון הזדמנויות
בעוד שקנטור רואה בהעצמה נשית ובהגנה על נשים במצוקה יעד חיוני, היא מדגישה כי התמיכה בנשים צריכה להתרחב גם לתחומי החינוך והקריירה. לדבריה, בישראל קיימת הבנה עמוקה שאי־שוויון מגדרי אינו מסתכם באלימות או במצוקה כלכלית, אלא קשור גם בהזדמנויות להצלחה מקצועית. "באקדמיה הישראלית נעשות פעולות אקטיביות כדי לוודא שנשים לא ייאלצו לוותר על חלומותיהן", היא מספרת, ומצביעה על התמיכה המוסדית הרחבה שניתנת לנשים בחופשת לידה או בתחילת דרכן המחקרית.
כחברה בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, קנטור נמנית עם מספר מצומצם של נשים שמחזיקות בתפקידים בכירים באקדמיה. נכון לשנת 2025, על אף שנשים מהוות כ־60% מכלל הסטודנטים לתואר ראשון, מספרן הולך ומצטמצם ככל שעולים בדרגות, במיוחד אם בוחנים תפקידי ניהול.
הרעיון הוא להשתתף במאמצים שנעשים בכל האוניברסיטאות בארץ כדי לוודא שנשות האקדמיה, החל מסטודנטיות לתואר ראשון וכלה במרצות בכירות, לא יצטרכו לחשוש לביטחונן האישי או להתקדמות בקריירה שלהן. "הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב מנהל באופן קבוע דיונים בנושא הטרדות מיניות ואיך להילחם נגדן", קנטור מספרת. "חשוב לנו שכל אישה באקדמיה תדע שיש לה לאן לפנות, גם באופן אנונימי". המודעות, קובעת קנטור, היא המפתח – ככל שיש רשת ביטחון יציבה יותר, מי שמחפש לפגוע מורתע.
הראשונה לזהות: התמיכה מתחילה מהבית
לאחר אירועי 7 באוקטובר, קנטור, כמו רבים אחרים, שינסה מותניים והחלה בעבודה אינטנסיבית כדי לוודא שאף אדם שנפגע בשבת השחורה ואחריה לא יישאר לבד. "כולם התגייסו", היא מספרת. "באחת הפעמים פגשתי ניצולת נובה, היחידה מבין חמש חברות ששרדה את הטבח, ודרכה הכרתי עוד ועוד צעירים וחיילים במחלקות השיקום".
ככל שהעמיקה בפעילותה, היא נחשפה לצורך נוסף, שפחות דובר עליו. "נחשפתי לקבוצה חדשה ולגמרי שקופה, אמהות של חיילי הסדיר", היא מספרת. "מצד אחד, הם חיילים, אבל מצד שני, הם ילדים, והאמהות לא יודעות מה עובר עליהם שם. אם הוא חוזר מלחימה בעזה, נסגר בחדר לשלושה ימים ושומע מוזיקה על ווליום 100 – איך היא תדע אם הוא בסדר או לא?". מתוך הצורך הזה יזמה קנטור תוכנית תמיכה רגשית להורים, בשיתוף חוות רוטרנו, מרכז טיפולי ותיק, כדי להעניק מעטפת מלאה של ליווי ושיקום. "אמהות חיפשו קהילות, קבוצות, הדרכה, מישהו שידבר איתן ויסביר להן מה נורמטיבי ומה לא. אז זה מה שעשינו", מבהירה קנטור.
חוות רוטרנו הפכה לאחר אירועי 7 באוקטובר למוקד תמיכה משמעותי לחיילים פצועים, בגוף ובנפש. "יש לנו, כמובן, חיילים בשיקום פיזי, אבל רבים מהם מתמודדים עם פציעות נפשיות לא פחות קשות", אומרת קנטור. "לחלקם החיים השתנו מהקצה אל הקצה, והם צריכים למצוא כיוונים חדשים להמשך הדרך". לצד הטיפול בחיילים, החווה נעשתה מקום תומך גם לאמהות, שעימן קנטור כבר הייתה בקשר. "יצרנו מסלולים שמעניקים תמיכה מקיפה, גם למשפחות החיילים, כדי לוודא שאף אחד לא יעבור את התהליך הזה לבד".
את החווה, שפועלת כבר קרוב ל־30 שנה, גייסה קנטור מתוך ההבנה שמשאבים אישיים בלבד אינם מספיקים, ושכדי להביא לשינוי אמיתי יש לרתום את המערכות והקהילות הקיימות. "למדתי איך הרווחה עובדת, איך קרנות פועלות, ולמי לפנות כשצריך לסייע", היא מספרת. הידע שצברה לאורך השנים נעשה כלי משמעותי, וכשהגיעו האירועים הקשים, קנטור הייתה מצוידת ב"ספר טלפונים" מלא באנשי הקשר הנכונים – אלו שיכולים לעזור ולהרים פרויקטים מצילי חיים.
כיזמית וכסופרת, קנטור רואה את יכולתה לזהות בעיות חברתיות כחלק מהכישרון שלה לספר סיפורים. "אחת התכונות שסופר חייב היא לדעת להסתכל על הסביבה לעומק, לראות הכל וגם לדעת להקשיב", היא מסבירה. הרגישות שלה למצוקה הובילה אותה להבין שלעיתים קרובות לאנשים אין את הכלים או הידע לבקשת עזרה. "לכן אני אומרת לנשים – תפנו לרשויות המקומיות שלכן. העזרה קיימת, היא מגיעה לכן, רק אל תוותרו", היא מדגישה. עבור קנטור, פילנתרופיה אינה רק מתן תרומות, אלא יצירת מערכות תמיכה שלמות, שיכולות להציל חיים ולבנות מחדש קהילות שלמות.
הכתבה נכתבה בשיתוף מיזם "לב אש"
