אני יושבת כאן בין גברים מסוקסים עם חולצות מגוהצות, ומחפשת אותך פה. דווקא אותך, עם החולצה הזרוקה בצורה נונשלנטית כזו על גופך הבנוי לתלפיות. אני מתבוננת בעוברים ושבים ומחליקה ימינה. הנה, עוד תמונה מפולטרת באינסטגרם. תעתוע של חיי. 

עוברת לסרטונים שלנו, משל היו קליפ חתונתנו, שלעולם כנראה לא תתקיים. איזה פתיח של רומן, הא? הרומן שלנו עוד לא נגמר, והוא סיפור אהבה שככל הנראה לא יסתיים לעולם. כאילו טרם נאמרה המילה האחרונה. והרי, עוד לא התחלנו לדבר.

מלטפת את בטני ואין בה עובר לצערי. זאת בדיוק התקופה שדיברנו על הריון ועכשיו אני מדברת עם עצמי על הקפאת ביציות. החלטתי שב-2020 אני סומכת רק על עצמי ועושה לעתיד פוריותי תעודת ביטוח. לא עוד להסתכל על חתולות רחוב ולקנא בהן שהן בהריון - נגמר. מה קורה לנו, הגרושות פלוס, שכבר התגרשנו, חצינו את גיל 35, חווינו תקופת הוללות, מצאנו זוגיות ושחררנו אנחת רווחה פולנית לחלל האוויר. ואז, בדיוק כשכל הקסם הזה של סינדרלה קורה - הגבר שמולך מגלה הססנות ואז את חוזרת לעמוד בתור למועדון הנחשק, שצריך פרוטקציות וי.איי .פי מקופידון, כדי להיכנס אליו, הלוא הוא "קלאב איחוד הלבבות".

קיבינימט, זה לא קורה לי שוב. אז זהו שכן, והפעם במלוא העוצמה. כי הוא באמת רצה, בלשון עבר, והלשון זה החלק היחידי שהוא בטוח בו כרגע בגופי מבחינתו. כי אפשר לדבר, לקוות ולהבטיח, ואלו נקודות העגינה היחידות שאני נושאת עימי.

אני מבינה שיש אנשים שיראו אותי כ"גרידית": התחתנת, הבאת ילד והתגרשת מבחירה, אז תפסיקי לאכול את הראש. אני מבינה אתכם, אבל אני בעיקר מבינה את עצמי. אין קשר למספר הילדים שיש לאישה, לבין הכמיהה להגדיל את המשפחה. 

באחר הצהריים חורפי אחד, מצוידת במחקרים רפואיים שאני קוראת לאורך ולרוחב, כאילו אני מתחילה מחר לעבוד כבכירה באיכילוב, פלוס ייעוץ יקר מאוד אצל רופא פוריות פרטי, שאוכל לבלבל לו את הראש כאוות נפשי - קלטתי שיפה שעה אחת קודם. "את מבינה מגיל שלושים וחמש יש ירידה באיכות וכמות הביציות ולא ניתן לדעת אומדנים מדוייקים". לרגע חשבתי לקחת את הדוקטור החביב אל מאחורי הוילון הלבן ולסמן וי על מטלה מענגת זו.

בדרך חזרה הביתה שמתי את "פלייליסט מנחם" - רשימת שירי היוטיוב שלי הכוללת את שלום ושלמה, את ג'יימס ארתור, ג'ון לג'נד ואד שירן, מעין קוקטייל אלוהי, שבא לי בזמנים כאלה, להניח עליו את הראש ולפרוץ בבכי. ומנחם, כשמו כן הוא - ניחם אותי. בין דמעה אחת לשנייה, הנסיעה הקצרה הביתה, הייתה ארוכה בצורה מפוכחת והעצים נראו ירוקים יותר. אפילו עבודות הרכבת הקלה בצידי הדרך היו מרגיעות. "תראי", אמרתי לעצמי, "העולם ממשיך להתקיים. חיטטו לך עכשיו בנימי וגינליותך, אמדו את מידת פוריותך והעולם מחייך. הכול טוב. ההחלטה היא שלך".

במסגרת מחרוזת השירים הפואטיים ברקע, והאיפור שכבר מזמן איבד את הפאסון על פניי, התחלתי את מלאכת המשחק שלי מול עצמי "מה היה אילו". כאילו זה מקדם אותי למטרה. ואז נברתי בחדרי ליבי מדוע התגרשתי והאם הייתי פלוס שניים עם אב בני זה היה ממקסם את אושרי או לאו. 

אז הבנתי. נתתי לעצמי סטירת עוררות ושיננתי לעצמי מנטרה משל הייתי במעגל העצמה אישית-נשית. שום גבר ואף מניע לא יעמוד ביני לבין חלומותיי. אז אני הולכת להקפיא ביציות, ליתר ביטחון. יהיו ימים שההורמונים שלי ישתוללו, אז מה. זה קורה גם ככה. אז אתנפח קצת-ביג דיל. אעלה את מכסת האימונים השבועיים. אהיה אולי עם חצ'קונים. אבל אהיה מאושרת. אגשים לעצמי חלום בהתהוות.

הבטחתי לעצמי משהו - יהיה לי עוד ילד. הבטחתי לבן שלי משהו, יהיה לו אח או אחות. דבר אחד בטוח, מעל לכל ספק, תהיה לי משפחה גדולה: עם דמעות ועם זריקות. מתישהו זה יקרה, גם אם לא יהיה בן זוג מלווה.