בהלת הקורונה ששיתקה את המדינה הראתה לנו שכשאנחנו רוצים - אנחנו יכולים. כלומר יכולים להתגייס, להתאחד, לשנות את מסלול החיים, כדי למגר איומים ולשטח עקומות. כשאנחנו רוצים.
אלימות נגד נשים היא תופעה חמורה ומאיימת פי כמה מנגיף הקורונה, וגם היא - כמוהו - מדבקת, קטלנית ומתעצמת כשעוצמים עיניים. "לא נהיה שוודיה או איטליה", הכריזו ראשי המדינה. "עדיף הערכות יתר מהערכות חסר", הסביר לנו ראש הממשלה, אבל דבריו תקפים רק לקורונה ולא לאיומים אחרים על החברה בישראל. הוא אולי שכח שבאלימות כלפי נשים אנחנו כבר מזמן נמצאים באותה נקודה קטסטרופלית המקבילה ל"שוודיה" בקורונה. אולי הוא שכח שבנושא האלימות נגד נשים מקפידים בישראל כבר שנים על היערכות חסר נטולת אחריות.
300 קורבנות היו לקורונה, גילם הממוצע 80. בכל שנה, עשרות אלפי נשים, בכל הגילים, הן הקורבנות של מגיפת האלימות כלפי נשים. עשרות מהן נרצחות בכל שנה, היתר - מתות מבפנים. אך למרות המגיפה המשתוללת ורבבות קורבנותיה - נשים צעירות וילדיהן הקטנים, לעתים פעוטות - לא תראו התרעות כתומות על המסך בכל פעם שמתרחש אירוע של אלימות כלפי אישה. לא תימסר הודעה מיוחדת של ראש הממשלה, לא יוקצו מיליארדים לטיפול, למניעה, ולאכיפה, ולא יפסיקו לרגע את לוח השידורים הרגיל כדי לספר על קורבן נוסף. העקומה משתוללת ואין מי שישטח אותה.
אל תטעו: זו תופעה שיש כיצד להתמודד איתה. "התוכנית הלאומית למיגור אלימות כלפי נשים" כבר אושרה בממשלה, אך לא מיושמת בפועל, אולי כי אותן נשים מוכות הן החלק המוחלש והשקוף בחברה שלנו. הן לא יצעקו באולפנים, וקולן לא יישמע ברחובות. הן לא יפריעו את מנוחתה של ממשלה שבעה.
אנחנו יודעים למגר איומים, לנטרל סכנות ולפתור בעיות. העקומה ה"משוטחת" של הקורונה מוכיחה זאת. לעומתה, העקומה של אלימות כלפי נשים ממשיכה להמריא, ואף אחד לא עושה עם זה דבר. כי אנחנו יודעים לטפל באיומים כשאנחנו רוצים, פה - אנחנו לא באמת רוצים.
הכותבת היא יו"ר ויצו העולמית