אני קנאית, הנה אמרתי את זה בקול רם. התכונה הלא סקסית בעליל, שאני כה מתביישת להודות בה, איך לומר זאת בעדינות, אני חלק ממנה. היא חלק ממני. ואולי אם סוף סוף אפסיק להתכחש אליה, אתחיל לחיות עם עצמי בשלום עולמי, פנימי, מספק.
שתקתי מספיק שנים. לא עוד. רציתי להאמין שהקנאה לא באמת נוגעת בי. אני מעליה. הרי היא תכונה כזו שמשחר ההיסטוריה הביאה לדברים שליליים, לריבים, לחריצת גורלות. ואני כולי דובון אכפת לי, שרק רוצה אנרגיות חיוביות סביבי. אז חשבתי.
וכך, ככל שהרצתי אותה במוחי ב"רווינד" ואז ב"פאסט פווארד" בשלושים ושבע שנות קיומי, חשתי שהיא בתוכי, איבר מגופי, אגדיל ואומר, אבי העורקים. אם דפיקות הלב של עצביי. השאלה היותר מעניינית היא מתי בעצם הקנאה לא הייתה שם.
היא הייתה שם בכיתה א', כשהילד שהייתי מאוהבת בו איזה ארבע שנים ברציפות, ולא מצמץ לעברי, התחיל לדבר עם "החברה הספורטאית מהכיתה" שעשתה לו שפאגטים בהפסקה. והיא אולי היחידה שידעה, על קצב דפיקות הלב שלי כשהוא עובר לידי (איך יכול להיות כזה קראש בגיל שש, זה כבר לטור אחר), בחרה לעשות מעשה ולגרום לה להיות חבר שלה, למרות שהחברה הבסטי שלה, להלן אני, נשרפת ובוכה מבפנים, בצורה שרק ילדה בגיל הזה יכולה. כלומר: הלכתי לשחק עם הברביות והאמנתי בכל מאודי שגבר כמו קן, ביום מן הימים, יהיה שלי.
הקנאה הייתה שם, גם בכיתה ח', בשיעור תיאטרון, כאשר הילדה עם העיניים הכחולות קיבלה את התפקיד שרציתי, ועל הדרך גם פלירטטה עם הנער שרציתי (לא למדתי כלום מסתבר מלספר ל"חברות טובות" דאז אודות רחשי ליבי).
הקנאה זקפה ראשה גם בתיכון, כשאחת מחברותיי הטובות, עד היום אגב, קיבלה ציון גבוה ממני במבחן בתנ"ך. קרב החתולות שנערך בכיתה ההיא במוצקין, לא היה מבייש אף סצנה דרמטית של דוסון קריק. ללא ספק היה משעשע. מאז החלטנו שאנו לא משוות ציונים יותר, רק מחליפות חוויות על התאהבויות בבנים.
הקנאה בעצם הייתה שם תמיד. קינאתי גם באחיותיי. למעשה היא לא פסחה על אף אחד מסביבתי הקרובה. עם השנים למדתי לתעל אותה לכזאת שנותנת לי השראה. לא אהיה מתחסדת, היה לי קשה, זה בהחלט היה תהליך, אבל כן ניסיתי לקחת דוגמא ולהביא את הקנאה לקצה גבול היכולת שלה. לקצה גבול הפרגון שלי. ללמוד ממנה ולדעת לחיות לצידה, מבלי צורך להתבייש בה.
קינאתי באחותי כשנכנסה להריון, אבל גם כה שמחתי בשבילה, אולי כי באותה תקופה, עוד לא יכולתי מבחינת הלו"ז שבניתי לחיי להפוך לאמא בעצמי. כזאת אני, מחושבת.
עם הזמן, קינאתי גם בדוגמניות מפורסמות שהן חוזרות לגיזרה המהממת שלהן אחרי לידה, כשנזכרתי כמה גופי פעם היה נאמן לי ומשיל מעצמו קילוגרמים, מה זה משנה אם היה כרוך בזה דיכאון אחרי לידה שלי. כן אשכרה קינאתי בעצמי קצת על אז, למרות המחיר הרגשי הכבד.
היום אני רוצה את הקנאה הזאת. לקנא בעצמי אחרי לידה. אני מתגעגעת לכך, כי אני יודעת כמה נהדרת התחושה ההיא כשמחזיקים את העולל הקטן בידיים, גם כשהבטן משתפלת ולא ישנים בלילה. אני זוכרת גם את הרגעים הדואליים הללו כשמסתכלים במראה ושואלים לאן הלך לאיבוד הגוף ההוא, אבל הנפש מרוגשת ברמות של בכי מטורף מפרי בטני. פרי עטי.
אני מקנאה בעצמי שהחלפתי קקי גב בשתיים בלילה והבל פי נשם את על הבן שלי והוא קיבל אותו באהבה. אני מקנאה בעצמי, על שהיה לי עולם ומלואו ועדיין לא נהניתי עד הסוף מחודשי חייו הראשונים של בני כי הייתי חרדתית למות. אני מקנאה בעצמי כי כל כך בא לי שוב ובניגוד לשאר הדברים בחיי שאני מציבה כמטרה ומבצעת, כאן יש משהו שלא בשליטתי עד הסוף.
אני מקנאה גם בתקופה שאנשים היו עסוקים יותר בחיים של עצמם ולא שאלו אותי "מתי את חושבת לעשות לו אח? את לא הולכת ונעשית צעירה, הגיעה הזמן להתיישב".
אני מקנאה בתקופה שלא הייתי צריכה להסביר, להתנצל ולשאת נאום מוכן חוצב להבות ועל הדרך להתכווץ מבפנים, כאשר כל הליכה לגן או לבית הספר המורה או הגננת היו מרימה גבה ואומרת "מה הוא בן יחיד?" כן נשמה, התגרשתי אתמול בערך, עוד לא הספקתי לבייץ פשוט ולמצוא זוגיות טובה על הדרך.
אני מקנאה בעצמי של פעם שהייתי טיפה יותר עם ביטחון ואולי עם פאסון וקולי לא היה רועד כשהבן שלי היה שואל אותי "אמא, מתי יהיו לי עוד אחים?", דבר אחד אני יכולה להבטיח לו ולעצמי , אנחנו עובדים על זה בקדחתנות.