"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". מקודשת, מקודשת מקודשת ונואשת. לאכול. "מישהו יכול להגניב לי איזה סושייה לפה? לא אכלתי כבר חודשיים", מהרהרת לעצמי. עוד חיוך. עוד חיבוק, חיוכים עצובים למצלמה. "אין לי אוויר, אני רוצה רק כוס מים". נתקע לי מבט המום לאורך כל הערב, כאילו נכנסתי לדמות של איזה שחקנית גרועה. גוף ונפש נפרדים. אין מוח. אין כוח. רוצה לשמוח. זה לא ממש מצליח. משהו כאן לא לפי הספר. האם זה רק שילוב של רעב והתרגשות ומחסור באלכוהול בדמי, או שיש כאן עוד אמירה שאני צריכה לשים לב אליה?

מה פספסתי בפרק "הם חיו באושר ועושר?"

שנת 2011, חתונה על הים. לכאורה הכי רומנטי. ירח בתאורה מושלמת, שמאיר את הכלה הכי יפה ואולי הכי מהורהרת בהיסטוריה. לא זה לא רומן רומנטי. זה סיפור חיי. לקח לי ימים להבין מה אירע באותו ערב. שנים אחר כך ניסיתי למצוא את התשובה. ניסיתי להבין למה התחתנתי, את מי ניסיתי לספק, ממה פחדתי ובעיקר על איזה צורך רגשי ענתה לי החתונה עם בן זוגי דאז.

לימים, כשהתגרשתי הבנתי שלמרות שעברנו שנות זוגיות רבות בינינו, עד למימוש הזוגיות באופן רשמי, במהלך הדרך היו בורות קטנים שנפערו ללוע הארי ופשוט לא הותירו שום סיכוי. כנראה שהרצון הענק להיות אמא בתוספת רטייה עבה לעיניים סיפקו לי את התירוץ המתבקש שזה יעבוד. כלומר: שהנישואים יצלחו.

לאחר שנות רווקות והרבה עבודה עצמית, הבנתי שכל הדברים שפחדתי מהם במרוצת הזמן, אין לי מנוס מהם ואני חייבת להתמודד עימם. חלקם היו קשים מנשוא עבורי, ביניהם: ביטחוני העצמי המתעתע, הרצון לאישור אהבה מהסביבה ובעיקר מהמין השני והידיעה שלמרות שאני כזו- אני בזכות כזו. בזכותי. אמיתית, כנה,יורה חצים למטרה וכן חסרת בושה, שלעתים גורמת למבוכה.

הדברים שניסיתי לכאורה לעדן אז, הבנתי שאני חייבת לתת להם מקום של כבוד באישיותי.

כשהכרתי את החסון הבנתי שאני יכולה קצת להישען אחורה ולהרפות. להפסיק להתאמץ להרשים ופשוט לתת לדברים לקרות. מפתיע, אבל לעתים זה פשוט.

ועם תובנות שיכלו למלא ספרי מודעות עצמית במספר כרכים עבי כרס, כשאני כל כך רוצה להתחתן כחוויה מתקנת לפרק א', לאחר הצעת נישואין מרגשת, אני באמת מנסה להבין עם עצמי למה. מדוע אני צריכה את האירוע הזה. למה להתחתן בחתונה רבת משתתפים, האם יש כאן רצון של פיצוי מהעבר?

אז כן, ברור שבא לי מסיבת בריכה ביום שישי מגניבה עם אורחים צוהלים וחגיגות אהבה מרגשות. הלוא בסקאלת הכאב עד סקאלת השמחה יש משתנים לא פתורים שאני אשמח שירקדו עם עצמם. אבל, אולי לא בהכרח.

פתאום הבנתי שיש לי צורך בחגיגות יום יומיות, שיזכירו לי למה אנחנו כאן, כמו שאנחנו, כל הזמן. חשוב לי להזכיר לעצמנו מדוע בחרנו להאמין באהבה. אני לאט לאט מבינה שכל הרצון בחגיגות עוצמתיות הן כדי להדהד לתוך עצמי שהנה אנחנו מצליחים.

אבל אולי באמת אפשר להסתפק בטקס מצומצם ובחגיגות תמידיות מפנקות שיהבהבו לנו באורות פנסי הרכב של קופידון על היותנו אנחנו. ואולי בגיל 37 , כבר יותר מעניין איך אנו בונים את חיינו הלאה מאשר אם יהיה מזנון בופה או הגשה. אבל לסיום רק שאלה- הדרכת הכלות היא הכרחית? אולי אפשר להשיג פטור השתתפות לבקיאות בחומר מהרבנית?