בבואי להכיר את עצמי מחדש, הסתכלתי במראה.

ניסיתי להבין מה זו הבבואה שמשתקפת לי. נניח בצד את החזות החיצונית שהייתי משדרגת. זה הרי לא באמת משנה אם אני עשרה קילו פחות לפחות, אני לא באמת שבעת רצון. (שבעה אולי כן, כנראה כאן טמון הכלב). היה שם משהו שראיתי ולא זיהיתי עד תומו. החיוך לא היה שלם כל כך. החשש ניכר היה בעיניי. יום ראשון לעבודה חדשה שלום.

יש עניין והוא מהותי בהיות הקורונה הממסכת לנו את השגרה ואת האני החדש.

בואו, בהיותי בחל"ת קרוב לשנה סיגלתי לי שגרת חיים מסוימת מעבר לזומים וזמן איכות עם הבן שלי. פיתחתי את כישורים קולינריים, עבדתי חזק על זמן איכות עם החסון, הפכתי להיות אשת בית והייתי מאושרת בחלקי. מעבר לכך כמובן היו חיי חברה ומשפחה ענפים, עבודה על כמה מהחלומות, אבל שום דבר לא הכין אותי לכך שאתרגל. יתרה מזאת- אהנה מכך. ומה זה אהנה- הלו"ז שלי היה כה צפוף, שבשלב מסוים חששתי שלא אזכור כיצד חוזרים לעבוד.

תודה לאל ולראיונות שהיו, הרגשתי שאט אט אני חוזרת לעניינים.

כל הזמן דיברתי כמה אני רוצה לחזור לשוק ולא להתנוון מחשבתית, נפשית ורגשית.

בפינת החדר בלב בצבצה לה ההנאה הצרופה מסרטים ליליים עד שעות הבוקר הקטנות, שיחות נפש מעמיקות בחצות עם האיש שלי ובכללי תחושה כאילו אני אשת העולם הגדול.

כשקיבלתי תשובה חיובית ממקום העבודה שכל כך רציתי, הייתי כה מופתעת ששאלתי: "מה, אני, באמת, בטוח?" אז הבנתי עד כמה ביטחוני העצמי לגבי תעסוקה גירד את פני הקרקע מלמטה.

בצד שאגות השמחה, בצבץ אצלי הספק איך אני הולכת לעשות זאת נפשית- לוגיסטית- מחשבתית.

חשתי שזה כמו לחזור מחופשת לידה (לצערי ללא ילד נוסף במקרה זה), אבל עם אותה תחושת בלבול, ערפול חושים ואפילו חרדה.

יש משהו בהתמודדות שאני עוברת בשבועות האחרונים שאני על פניו לא יכולה להסביר במילים, למרות שיש לי הרבה מה לומר.

פתאום אני חשה שלירון הוורבלית, זאת שלא דופקת חשבון, אך הרגישה לסביבה, קצת מאבדת אחיזה. כי מה בסך הכל אני רוצה?

אני רוצה להיות הכי טובה ושיכירו את כישוריי המרשימים ויבינו מי אני באמת לעומק, מהבסיס ולא מהשוליים.

בא לי לעשות תצוגת תכלית של מאיפה באתי ולאן פניי מועדות, וכמה אני טובה אם רק יתנו לי אפשרות להוכיח. אפילו שאולי זה נשמע לא צנוע.

בא לי לומר להם "אתם יודעים מי אני ? בואו נמנף ונעוף יחד לגבהים מטורפים".

ובסוף אני מוצאת את עצמי לוקחת מצנח רחיפה ומזרון מתנפח גדול, על מנת שלא אתרסק מוקדם מדיי לפני הקרקע.

בא לי להיות חברה של כולם, למרות שלמדתי שזה לא תמיד טוב ויכול במפתיע להתהפך עליי.

בא לי להצחיק ממש, אבל אני מפחדת להיות זאת שיצחקו עליה.

ואז אני עוצרת רגע וחושבת שזה כמו בכניסה לכל מסגרת שהייתי בה בחיי. ותכלס, תמיד היה טוב. החשש דווקא הוציא ממני את המיטב. ובסך הכל זה עניין של זמן.

אני מרגישה שאני צריכה להתחיל לתרגל נשימות ולדפוק פטיש ומסמר בסולם הביטחון העצמי שלי, לדעת ששייכות מגיעה במהלך הדרך ובעיקר להירגע.

מזל שחדרי הכושר חוזרים סוף סוף שבוע הבא.